איך באמת משנים כיוון תעסוקתי?

שינוי מיקוד תעסוקתי הוא לא איזו החלטה טכנית שמתייחסת לקורות החיים, אלא תהליך של התבוננות פנימית. הוא לא מתחיל בשאלה "מה אני רוצה לעשות עכשיו?", אלא בשאלה הרבה יותר כנה: "מי אני רוצה להיות?".

במשך למעלה משני עשורים עבדתי בעולמות המדע: דוקטור לכימיה סופרא־מולקולרית, מנהלת פרויקטים בתעשייה, חוקרת, מובילה צוותים, עובדת בעולם מדויק, מבוקר, מבוסס עובדות. חייתי במציאות שבה לכל בעיה יש פתרון מדעי, שבה תוצאה נמדדת במספר, ובכל סטייה יש לטפל מיד. הכול היה מתוכנן, מנוהל, בשליטה.

אבל מתחת לפני השטח משהו התחיל לזוז. קול קטן שאל אותי בלילות - "את באמת חיה, או שרק מתפקדת?". היו לי יציבות, פרנסה טובה, תפקידים נחשקים ותחושת הצלחה, אבל משהו בפנים היה שקט מדי. הבנתי שאני יודעת להוביל תהליכים, אבל שכחתי להוביל את עצמי.

באיזשהו שלב הבנתי ששינוי תעסוקתי אמיתי לא מתחיל בהחלטה רציונלית אלא בתנועה רגשית. זה הרגע שבו הראש עוד אומר "הכול בסדר", אבל הגוף והלב כבר לוחשים אחרת. את ממשיכה לעשות את מה שתמיד עשית, אבל זה כבר לא מרגש. אותה סביבת עבודה, אותה שפה מקצועית, אבל משהו נשמט מהמשמעות.

כשאנחנו מתחילות להקשיב לקול הזה, אנחנו מגלות ששינוי תעסוקתי הוא לא לעזוב תחום, אלא לשנות מוקד. זה לא להפסיק לעבוד עם חומרים, אלא להתחיל לעבוד עם לבבות. לא לעבור מעשייה למדיטציה - אלא מהתפקוד אל נוכחות. כך מצאתי את עצמי עוזבת את המעבדה, אבל לא את הכימיה.

היום אני עדיין עוסקת בכימיה, רק מסוג אחר. פעם חקרתי חיבורים בין מולקולות; היום אני חוקרת חיבורים בין אנשים. פעם ניהלתי תגובות כימיות; היום אני מלווה תגובות אנושיות - בין פחד לאומץ, בין שליטה לשחרור, בין אני לאחר.

שינוי כזה לא קורה ברגע אחד של הארה. הוא קורה לאט, מתוך שאלות קטנות, מתוך עייפות שמצטברת, מתוך ההבנה שמה שעבד פעם כבר לא עובד. זה תהליך שבו את לומדת להקשיב לאותות הקטנים - לשחיקה, לחוסר ההתלהבות, לרגעים שבהם את לא מזהה את עצמך בתפקיד שלך. בהתחלה מנסים להתעלם, לשכנע את עצמנו שזה רק שלב, שזה יחלוף, אבל עם הזמן מבינים: זו לא תקופה, זו קריאה. כשאנשים אומרים לי היום "אני מרגישה תקועה", אני שומעת משהו אחר. לא תקיעות, אלא מעבר. תקופה של חוסר שקט היא בעצם הזמנה לזוז.

כמו בכל שינוי אמיתי, גם אצלי היה פחד. פחד לאבד את הזהות שלי - "דוקטור לכימיה, מנהלת, מדענית". פחד לאבד יציבות, הכרה, תחושת ערך. אבל למדתי שפחד הוא לא סימן שמשהו לא נכון - אלא סימן שמשהו חדש מתחיל. מאחורי הפחד יש תנועה, חיים, תשוקה.

בשלב מסוים הבנתי שאני לא צריכה לבחור בין היגיון לרגש, בין חומר לרוח. שניהם מתקיימים בי, בדיוק כמו שני צדדים של אותה משוואה. המדע לימד אותי לחשוב, הרוח לימדה אותי להרגיש, ורק שניהם יחד לימדו אותי להנהיג.

רוב האנשים לא באמת מחפשים שינוי מקצועי - הם מחפשים משמעות. הם רוצים לקום בבוקר ולהרגיש שהם במקום שבו הם נדרשים, לא רק נמדדים. הם רוצים לחוות נוכחות, חיים, קשר אמיתי למה שהם עושים. המעבר שלי לעולם ההנהגה החברתית, לעבודה עם נשים וקהילות, היה תולדה של הקשבה אמיצה לקול הזה. לא תכננתי קריירה חדשה, פשוט הקשבתי למה שכבר היה בי. גיליתי שכשהלב מדבר, הדרך מתבהרת מעצמה.

עם השנים הבנתי שהעולם משתנה, ואיתו גם השפה של העבודה. אנשים מחפשים פחות הגדרות ויותר הגשמה, פחות "מקצוע" ויותר "משמעות". ארגונים לומדים היום שמנהיגות עסקית אינה רק ניהול משימות - היא ניהול תודעה. מנהלים טובים כבר לא מסתפקים בביצועים - הם שואלים איך להעצים אנשים. גם אני עברתי תהליך דומה: מראייה של פרויקטים למבט על בני אדם, ממדדים להקשבה. המעבר בין חומר לרוח הפך אצלי למודל מנהיגות חדש, כזה שמשלב דיוק מדעי עם חמלה אנושית.

שינוי מיקוד תעסוקתי איננו ויתור על זהות מקצועית, הוא הרחבה שלה. כדי לעבור שינוי כזה באמת, נדרשים שלושה דברים: 

הקשבה: לזהות את הרגע שבו משהו בפנים כבר לא שלם.

אומץ: לא לברוח מהשקט, ולא למלא את הלוח רק כדי לא להרגיש.

אמון: לסמוך על הדרך גם כשלא רואים אותה בבירור.

מי שמקשיב לליבו מגלה שלכל מעבר יש שלב ביניים שבו הכול נראה מעורפל, וזה בסדר. דווקא שם מתגבשת היצירה החדשה.

במובן הזה, שינוי תעסוקתי הוא לא רק שינוי אישי אלא גם עסקי. הוא דורש למידה מחודשת של העולם החדש: פתיחות להזדמנויות, פיתוח מיומנויות חדשות, שפה אחרת של שיתופי פעולה. במעברים האלה למדתי לשאול שאלות חדשות, לא "איפה הכי משתלם לעבוד?", אלא "איפה אני יכולה ליצור ערך אמיתי?". בעולם שבו גבולות בין מגזרים מיטשטשים, ערך אנושי הוא המטבע החדש.

לפעמים נדמה ששינוי אומר לוותר על כל מה שבנינו. אבל האמת היא ששינוי אמיתי לא מוחק, הוא מוסיף שכבה. הוא מלמד אותנו איך להפוך ניסיון חיים להון אנושי. אני לא הפסקתי להיות מדענית, פשוט הפכתי למדענית של לב האדם. וכלי העבודה שלי היום הם לא מבחנות ונוסחאות, אלא אנשים, הקשבה ויכולת לראות מעבר למה שנמדד.

נדמה לי שגם כחברה אנחנו בעיצומו של שינוי מיקוד. שנים נמדדנו על פי תוצרים: צמיחה, נתונים, הישגים. אבל משהו בעולם כבר מתעורר - אנשים רוצים יותר משמעות, יותר שייכות, יותר אנושיות. אולי זה הזמן שגם החברה הישראלית תעבור מהמיקוד ב"חומר" למיקוד ב"רוח", לא כוויתור על עשייה, אלא כהוספת נשמה לעשייה.

בסופו של דבר, שינוי מיקוד תעסוקתי איננו התחלה מאפס. הוא המשך ממקום אמיץ יותר, כן יותר, חי יותר. הוא לא דורש מאיתנו לוותר על מה שהיינו, אלא להוסיף מי שאנחנו הופכות להיות. כי בסוף, שינוי כזה הוא לא לעזוב את המקצוע - אלא להחזיר לו נשמה. לבחור בעשייה שמדייקת אותנו, לא רק מפרנסת אותנו.

צעדים פרקטיים לשינוי מיקוד תעסוקתי אמיתי

הקשיבי לאותות הפנימיים - לפני שאת ממהרת להחליף תפקיד: שחיקה, אובדן התלהבות, חוסר סקרנות, אלה אינם סימנים למשבר, אלא סימני דרך. במקום להתעלם מהם, התייחסי אליהם כאל מנוע לשינוי.

חקרי מחדש את נקודות החוזקה שלך - בגרסה העדכנית שלך: לא מה שהיית פעם, אלא מה שאת היום: יכולות בין-אישיות, יכולת הנהגה, ראייה מערכתית, תבונה רגשית. כל אלה משמשים נכסים בתעשיות מגוונות מעבר למקצוע המקורי.

בני שפה מקצועית חדשה - בצעדים קטנים: קורס קצר, ייעוץ מנטורית, כניסה לקהילות מקצועיות, פרויקטים קטנים בצד מאפשרים "לגעת" בעולם החדש בלי להתחייב אליו מיד.

צרי מרחב ביניים - לא קופצים חד, זזים בהדרגה: המעבר הכי נכון קורה כשהישן והחדש מתקיימים יחד תקופה מסוימת: ממשיכים לעבוד, ובמקביל בודקים כיוונים, עושים פיילוטים, מתנסים בשיתופי פעולה.

השתמשי בניסיון העבר כבסיס, לא כעוגן: במקום לשאול "איך אעבור לתחום חדש?", שאלי "איזה ערך מהעבר יכול לשרת אותי בעולם הבא?". כל ניסיון חיים הופך להון אנושי כשמתרגמים אותו נכון.

בני מערכת תמיכה - שינוי הוא מסע חברתי, לא אישי: זה הזמן להיעזר בחברים, קולגות, מנחות, שותפות לדרך. תמיכה טובה מאפשרת לזהות הזדמנויות, לקבל משוב, ולהרגיש פחות לבד ברגעי חוסר הוודאות.

והחשוב ביותר, תיהני מהדרך.

ד"ר מזי אבידוב (מזל) שאול, דוקטור בכימיה, מרצה ומקיימת מפגשי העצמה עם נשים, מחברת הספר "פוסעת בדרכי", ממואר המתאר את מסע החיי הפרטיים והדרך שעברה מעולמות החומר והמדע אל הרוח וההעשרה.