שמי שלומית לאופר, אני בת 37, ורווקה. ואם זה לא מפחיד מספיק, אם גם חולת סרטן לשעבר ומבריאה בהווה. מפחיד נכון? אני כבר מרגישה את הרחמים שלכם, אז רגע לפני שתתחילו, אני רוצה לעצור אתכם ולהצהיר - בזכות הסרטן עשיתי מהפכה בחיים שלי. תקראו ותבינו.
בגיל שלושים וחצי גיליתי גוש בשד. בתוך ימים ספורים החיים שלי התהפכו: כימותרפיה, ניתוחים, הקרנות. זה היה המסע המלא, בלי קיצורים, אבל היום אני מבינה שזה היה שיעור החיים שהייתי צריכה.
בזמן שהייתי במסע, המשפחה המדהימה שלי לא עזבה אותי לרגע. היינו חוגגים כל שלב שעברנו בטיול או מתנה, שומרים על שמחה מבחוץ. אבל מבפנים, משהו עמוק השתנה. זה לא היה רק פחד, זו הייתה התעוררות.
פתאום הבנתי: למה לחכות למחר? למה לאפשר לפחד לנהל את החיים?
אחרי הניתוח, קיימתי את ההבטחה שנתתי לעצמי ולאימא שלי: טסנו לניו יורק - אני, אימא ואחותי, כדי לחגוג את החיים. כשקיבלתי את התשובה החיובית של הניתוח, הייתי בפראג עם ידיד. אלה היו המתנות הקטנות שנתתי לעצמי, הוכחה לכך שאני חיה, נושמת ונלחמת. הסתובבתי, אכלתי, קניתי, עשיתי דברים שגרמו לי להרגיש נורמלית ורגילה, כי הבנתי שזה מותר לי.
והמתנה הגדולה מכולן? כשהחלמתי, עשיתי קעקוע על היד "Super Girl" בכתב ידי. זה לא רק ציור, זו הצהרה. הסרטן לימד אותי שיש בי כוח הישרדות מטורף, ושום דבר אחר לא מפחיד אותי יותר. למדתי להאמין בעצמי וביכולת שלי לעמוד מול כל קושי.
לפני המחלה, הייתי מנהלת צוות של נציגי שירות. עבודה טובה, אבל לא עבודה עם משמעות. כשהחלמתי, הבנתי שאני רוצה משהו אחר. "Super Girl" לא יכולה לקום בבוקר רק בשביל למכור עוד שירות. החלטתי שאני צריכה למצוא עבודה שבה אני יכולה לעשות טוב, עבודה שתאפשר לי להרגיש משמעותית.
עזבתי את העבודה ועשיתי שינוי מקצועי מלא. כיום, אני מורה לאוטיסטים בתפקוד נמוך. אני קמה כל בוקר עם מטרה ברורה: לחבר, לתמוך וללמד את הילדים המיוחדים האלה. זה לא פחות מאתגר מלחימה בסרטן, אבל הסיפוק עצום. החיים שלי קיבלו עומק ומשמעות שלא הכרתי קודם.
אחד הפחדים הגדולים בתוך המסע, במיוחד כרווקה, היה סביב זוגיות. איך אפשר להתחיל משהו חדש כשהגוף השתנה, כשנותרו תופעות לוואי, וכשבכל דייט ראשון מרחפת השאלה: מתי לספר? האם בכלל ירצו אותי?
אבל "Super Girl" לא יכולה לפחד מדייט. הכוח שהסרטן העניק לי שינה את כללי המשחק. פתאום הבנתי: מי שיאהב אותי - יאהב אותי על כל חלקיי. על הצלקות, על ההיסטוריה, על הכוח שהשגתי בזכותן.
ומתוך האמונה הזו, שפתחתי לעצמי, גיליתי גם את האפשרות לפתוח את עצמי בפני אהבה חדשה. זוגיות שבנויה על כנות, שרואה את האור שלי - ולא רק את העבר שלי. מצאתי את מי שמקבל אותי כמו שאני, עם כל מה שהייתי ועם כל מה שאני.
אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי היא ההבנה שאני לא לבד. דרך עמותת "אחת מתשע" מצאתי קבוצה של נשים רווקות שחולקות את אותם הפחדים. הדיבור, השיח, הפכו להיות חצי דרך להחלמה. הבנתי שצרת רבים היא תמיד חצי נחמה.
כבר ארבע שנים שאני מתנדבת בעמותה, מלווה נשים צעירות ורווקות. אני עונה על שאלות שאף אחד אחר לא יכול לענות עליהן, ומזכירה להן שגם אם הגוף השתנה, הלב עדיין יכול להתרחב. אני אומרת להן שהן לא "סחורה פגומה", הן פשוט נשים שעברו מסע קשה. אני הופכת את הכאב שלי לשליחות, כי אם אנחנו לא נהיה שם אחת בשביל השנייה, מי כן?
השנה מצטרפת אלינו גם חברת נאות, שבחרה לעמוד לצידנו במאבק להעלאת המודעות כחלק מהמחויבות שלה לחברה ולקהילה. נאות חתמה על אמנת "אחת מתשע", תורמת לעמותה מההכנסות של דגם "אביבית" בגוון ורוד, ועורכת פעילויות הסברה נוספות.
אני מאמינה בזה בכל ליבי: הסרטן יכול לקחת הרבה, אבל הוא לא יכול לקחת מאיתנו את היכולת לעמוד אחת לצד השנייה. ושם, בדיוק שם, מתחיל הכוח שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו