החופש לטעות: איך הפסקתי לחפש שלמות והתחלתי לחיות

בואו נדבר על לעשות טעות.

אחד הדברים שהכי פחדתי מהם עד עכשיו זה לעשות טעות. רציתי שהכל יהיה מושלם, שכל דבר שאני עושה יהיה הדבר הנכון. ואם כן עשיתי טעות - תמיד לקחתי את זה מאוד קשה, כי הרגשתי שאולי פספסתי, אולי עשיתי משהו לא נכון.

התחושה הזאת של "אולי עשיתי משהו לא נכון" יכולה להיות מאוד קשה. אנחנו מפחדים שאולי הייתה הזדמנות שלא תחזור על עצמה, או אולי אם היינו בוחרים אחרת - הכל היה כל כך טוב ומושלם, ועכשיו שההזדמנות הלכה, לא תהיה לנו את האפשרות לחוות את הטוב הזה יותר.

בתוך כל המחשבות שמציפות, הפחדים שעולים, התרחישים הנוראיים, ואולי גם הלקאה עצמית שנכנסת - נוצרת מערבולת של רגשות שגורמים לנו לרצות לא לעשות טעות.

אם בחרנו באמת בדרך "הבטוחה" הזאת של לא לעשות טעות, סביר שנמצא את עצמנו נשארים במקום, עם הבחירה המוכרת שלנו, או אולי עם חלום שמעקצץ - אבל לעולם לא נעז לנסות להגשים אותו.

לא יודעת מה אתכם, אבל אני גיליתי עם עצמי שכשאני חיה בדרך הזאת, אני לא ממש חיה. אני תמיד הולכת על בטוח. אני נמנעת מלנסות רעיונות שעולים לי, אני לא לוקחת סיכונים, נשארת במקום, ובעיקר אוגרת בתוכי הרבה מאוד חלומות שלא בטוח יזכו להתגשם.

כמובן שאין פה צורך להיות קשים עם עצמנו. יכול להיות שעשינו טעות בעבר והיא השאירה בנו צלקת כזאת שאנחנו מעדיפים לא לחוות אותה שוב. יכול להיות שגם באמת עדיף לנו לחיות במקום הבטוח שלנו ואין לנו צורך בהרפתקה מיותרת. אין פה נכון או לא נכון. 

אבל אם אתם כמוני - מרגישים שהפחד הזה משתק אתכם והייתם רוצים לפחות לנסות להעז קצת יותר, שימו לב לתרגיל הבא. 

התרגיל שמשחרר

כשדיברתי על הנושא הזה עם המטפלת שלי, היא הציעה לי תרגיל מעניין שיכול לעזור להתמודד עם הפחד: לחשוב על מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות.

מה הכוונה? אם אני רוצה לקבל החלטה מסוימת ואני פוחדת ממה שעלול לקרות ושזו תהיה החלטה לא נכונה, אז לחשוב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם זה לא ילך?

האם אני אפסיד כסף? זמן? חברים?

תנסו רגע ללכת לתרחיש הגרוע ביותר, ותבדקו: במידה והדבר הנורא הזה שאני מדמיינת קרה - האם יש לי קורת גג מעל הראש? האם יש לי לאן ללכת? האם יש לי עזרה? האם יש לי דרך חזרה מההחלטה הזאת? האם אני אוכל להתאושש ולבנות את עצמי מחדש? או האם זו דרך חד סטרית שאין ממנה דרך חזרה? 

כי אם נתבונן רגע, סביר להניח שברוב המקרים יש לנו דרך חזרה. אנחנו יכולים להשתקם. ואז יכול להיות שזה פחות יפחיד אותנו להתנסות. פחות נחשוש אם הטעות אכן תקרה, כי אנחנו יכולים לתקן.

ותמיד קיימת גם האופציה שנגלה שלא עשינו טעות בכלל :) 

כמובן שאם אני רואה שהסיכון הוא גדול מדי ואין לי דרך חזרה משם, אז אולי יש פה משהו לשקול.

אבל אני מאמינה שרוב ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים לרוב יהיו החלטות שהן לא חיים או מוות - אלא החלטות שניתן לחזור מהן.

יהיה לנו את הזמן, האפשרות, הכסף - כי ליקום יש אינסוף הזדמנויות להציע לנו, אנחנו רק צריכים לסמוך על עצמנו ולהיות פתוחים לאפשרות שזה יקרה. 

מה אם הטעות היא בדיוק מה שאנחנו צריכים?

אבל יש כאן משהו עוד יותר עמוק. מה אם הטעות שאנחנו כל כך מפחדים ממנה היא בדיוק מה שאנחנו צריכים? מה אם הדרך היחידה ללמוד, לגדול, להתפתח - זה דרך הטעות?

כשאני מסתכלת אחורה על החיים שלי, אני רואה שכל הדברים הכי טובים שקרו לי, כל הצמיחה הכי משמעותית, כל הלמידה הכי עמוקה - קרתה דרך דברים שנראו לי כטעות ברגע שהם קרו.

הטעות ללמוד משהו שלא התאים לי הובילה אותי לגלות מה כן מתאים לי. הטעות לבחור בעבודה הלא נכונה הראתה לי מה אני באמת רוצה לעשות. הטעות להתחיל קשר שלא הסתיים טוב לימדה אותי מה אני באמת צריכה ממישהו אחר.

כי כשאנחנו יודעים מה אנחנו לא רוצים - אנחנו תמיד יודעים טוב יותר מה אנחנו כן רוצים. 

אז אולי האומץ האמיתי לא נמצא בבחירה המושלמת , אלא דווקא בחופש לעשות טעות - ובידיעה מוחלטת שכל החלטה שאקבל תוביל אותי בדיוק לאן שאני צריכה להגיע. 

האומץ לנסות משהו חדש, גם כשאנחנו לא יודעים איך זה יסתיים. האומץ לקחת סיכון, גם כשאנחנו לא יודעים מה יהיה התוצאה. האומץ לחלום גדול, גם כשאנחנו לא יודעים אם זה יתגשם.

החירות לטעות

אני יכולה לשתף שאחרי הסשן עם המטפלת שלי - החלטתי לבדוק בעצמי מה כל כך הפחיד אותי בלעשות את הצעד - ומה באמת התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות לי.

אז קודם כל, הפחד מסתבר קיים אצלי כי כן עשיתי טעויות בעבר - והן גרמו לי להרגיש שהייתי צריכה לבחור אחרת. אז הצלקת הזאת עדיין קיימת. כאן בחרתי למשל להיות לגמרי בחמלה כלפי עצמי - ולהבין את עצמי קצת יותר טוב. 

עוד משהו שגיליתי זה התרחיש הנושא הזה שדיימנתי לי בראש - לא כזה נורא כמו שחשבתי. כי גם אם אני אאבד את הכסף שחסכתי - תמיד אני יכולה להתחיל לחסוך שוב. גם אם אני אאבד את הבית - אני כן אמצא פתרונות אחרים (אעבור לתקופה להורים, אעזר בחברות או חברים וכו..).

נכון, זה לא כיף ולא הייתי רוצה לחוות את זה. אבל מה שאני בטוח רוצה לחוות - זה את הרעיון הזה שיש לי בראש, את הפוטנציאל שמחכה להתממש. ואת זה אני לעולם לא אוכל לחוות - אם לא אעז לנסות. 

או כמו שדוד טסה שר: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה".