הזמן לא מרפא: מעגל הפוסט־טראומה וההתמכרויות מאיים גם על הדור הבא

מחקר אמריקאי מקיף שפורסם לאחרונה ב־Nature Mental Health מציב סימן שאלה מטריד על ההנחות הרווחות לגבי פוסט־טראומה: האם הזמן באמת מרפא?

במשך שני עשורים עקבו החוקרים אחרי 12,822 בני אדם שנחשפו לפיגועי 11 בספטמבר - וחשפו אמת קשה: אצל 10% מהם, התסמינים הנפשיים לא רק שלא נעלמו - אלא הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים. התברר שהטראומה לא דועכת - היא משתנה, מתעמקת, שוקעת, ולעיתים מתפרצת מחדש בעוצמה רבה יותר.

המעקב הרפואי ארוך השנים גילה תבנית מדאיגה: המשתתפים שסבלו מהחמרה מתמשכת בתסמינים נזקקו ליותר ביקורים רפואיים, נטלו יותר תרופות, ובממוצע קיבלו פי 2.4 יותר מרשמים לתרופות פסיכיאטריות בהשוואה לאחרים.

הנתון הזה חורג מהזירה הקלינית – והוא צריך להוות נורת אזהרה מערכתית: כשאין תמיכה עקבית, טיפול מותאם וכלים לחיזוק חוסן נפשי באופן מתמשך, שכן הבעיה כרונית, הטראומה אינה מרפאה את עצמה. להפך. היא מתבססת והופכת ל"נורמליות חדשה", ולא רק הנפש נפגעת.

החוקרים מצאו קשר ברור בין PTSD כרוני לבין בעיות גופניות חמורות - בעיקר מחלות לב. שימוש יתר במערכת הבריאות, עומס פסיכיאטרי מתמשך ועלויות טיפול גבוהות הם כולם תוצאה של טראומה שלא קיבלה מענה - בשלב הנכון ובאופן הנכון.

פוסט טראומה והתמכרויות

אבל ייתכן שהממצא החשוב ביותר מהמחקר הוא הקשר הישיר בין טראומה מתמשכת לבין התמכרויות: מתח רגשי כרוני, היעדר טיפול והתמודדות לבד - כל אלה יוצרים קרקע פורייה להתמכרות לתרופות, לחומרים ממכרים, ולעיתים גם להתנהגויות מזיקות אחרות.

מדובר במעגל אכזרי שמחמיר את עצמו: הפוסט־טראומה מובילה להתמכרות, שמעמיקה את המצוקה, שמגבירה את השבר - וחוזר חלילה.

ומה זה מלמד אותנו על ישראל של 2025? במדינה שבה ילדים, בני נוער ומשפחות שלמות חשופים לאיום ביטחוני מתמשך, לאירועים טראומטיים, ולא פעם גם להזנחה טיפולית - חייבים להבין: בלי שינוי מערכתי, חלקים גדולים מהחברה עלולים להיתקע בתוך טראומה שלא מרפה.

המחקר הזה הוא לא רק הצצה לעבר, אלא תמרור אזהרה לעתידה של ישראל 2040.

לא לחכות לעתיד

"ראשית", מסביר פרופסור איל פרוכטר, מנהל רפואי עמותת עיקר, יועץ לתחום בריאות הנפש ב-Femi ויו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה, "חייבים לזהות את ההתמודדות הקשה של בני הנוער. הצעירים שכבר "התבגרו בקורונה" ועברו מאז את ה- 7 באוקטובר ואת הלחימה שאחריה, פוגשים בעצם טראומה אחרי טראומה, וחוסר היציבות מקשה עליהם מאד בהתמודדות.

בעוד חלק נרחב מהמבוגרים, מתמודדים דרך עשייה, בני הנוער חשופים גם הם למתח המתמשך: אזעקות, טילים, מוות סביבם, פחד יומיומי, חוסר שגרה, אך בלי התעסוקה שמסיטה את תשומת הלב. חינוי למצוא ערוצים שיאפשרו להם עיבוד רגשי נכון, זיהוי מוקדם ככל שניתן של קושי, והתערבות מוקדמת.

ההתערבות לא חייבת להיות תרופות או אבחון של תחלואה, אלא בעיקר, לעודד אותם לעשות דברים עם שליחות (למשל ללכת לעזור לסבא וסבתא או לסייע עם ילדי השכנה שבמילואים), ולבלות עם חבריהם בני גילם. זה מסייע גם לנירמול החרדה, אך לא פחות מכך, מאפשר להם שלא לשקוע בקושי.

במידה ובני הנוער ייתקעו בבית, בפחד ובייאוש, זה יעורר התפתחות של מנגנוני התמודדות שליליים, ועלול להוביל לבריחה לעולמות של שימושים ממכרים (מסכים, חומרים, אלכוהול) כתוצאה מחוסר ויסות רגשי".

החוקר ציין עוד כי "מעבר לצרכיהם של בני הנוער, נצטרך כמדינה להתמודד עם המחסור המשמעותי של כלי טפול ואנשי טיפול, הצורך במעקב מתמשך וליווי, החובה לבנות קהילות יציבות ותומכות - כולם מענים שאינם מבוססים בשירותים הטיפוליים של המדינה".

מעבר לכך, הוא מוסיף, "העיסוק בטיפול הינו פרגמנטרי - הבריאות עוסקת בטיפול בחולי, החינוך בתחומו, התעסוקה בתחומה, הרווחה בתחומה, והביטחון בתחומו - כולם מתקשים לייצר תמונה שלמה ומלאה, שאינה עוסקת בחולי אלא בהתמודדות, החלמה וגדילה מהטראומה המתמשכת בה אנו נמצאים.

גופי הטיפול נהדרים, הקופות פותחות שירותים חדשים, ארגונים כמו נט"ל וער"ן, גופים כמו "הקואליציה הישראלית לטראומה", בתי החולים לבריאות הנפש עם המרפאות החדשות שלהן, כולם עושים המון, אבל בתחום הבריאות".

לא גזירת גורל

בעיניה של פרופ’ ענת שושני, מבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, ומי שמובילה את תוכנית המניעה הבית ספרית המשותפת של ICA (המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש) ומרכז מיטיב ברייכמן, ממצאי המחקר האמריקאי אינם מפתיעים - אך גם אינם גזירת גורל.

"יש תופעה מוכרת שנקראת 'אפקט מנה' כלומר: ככל שנחשפים לאורך השנים ליותר אירועים טראומטיים הקשורים למציאות הביטחונית - כך עולים הסיכויים לתגובה נפשית עיקשת יותר".

שושני מסבירה כי כיום ידוע גם על השפעות אפיגנטיות - שינויים שמתרחשים על גבי החומר הגנטי בעקבות חוויות חיים, ואינם משנים את הגנים עצמם. לדוגמה, מחקרים שבחנו ניצולי פיגועי 11 בספטמבר הראו כי חשיפה קשה לטראומה השפיעה על ביטוי גנים שמווסתים את מערכת הסטרס והתגובה החיסונית - שינויים שנמדדו גם שנים לאחר האירוע, ואף בדור הבא.

ובכל זאת, הנתון החשוב ביותר במחקר הוא דווקא זה: רק כ־10% מהמשתתפים סבלו מהחמרה ממושכת בתסמינים. הרוב הגדול הצליח לגייס כוחות הסתגלות ולהתאושש - לפעמים גם מתוך המשבר עצמו. טראומה אינה נגמרת באותה הצורה עבור כולם.

שושני הובילה באחרונה סדרת מחקרים רחבה בשיתוף המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, בהם עלתה תמונה מדאיגה במיוחד בקרב בני נוער בישראל: רמות הדיכאון, החרדה והתגובות הסומטיות (גופניות הנובעות ממתח רגשי) הן הגבוהות ביותר שתועדו כאן בעשרים השנים האחרונות.

"העלייה הדרמטית החלה כבר בתקופת הקורונה, אבל מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל - המצוקה התגברה עוד יותר. שיעור הסובלים מתסמיני חרדה עלה ב־54%, מדיכאון ב־37%, ונרשמה עלייה חדה גם בתסמינים גופניים כמו כאבי ראש, סחרחורות ובחילות".

עוד עולה מהמחקר: חשיפה חוזרת לתמונות קשות, אובדן אישי, תחושת איום קיומי ופינוי כפוי - כולם מהווים קרקע פורייה להתפתחות התנהגויות ממכרות. בתוך שנה אחת בלבד, שיעור השימוש באלכוהול בקרב בני נוער עלה מ־18% ל־28%, ונרשמה גם עלייה חדה בשימוש בסיגריות, נרגילה וקנאביס.

"ההתמכרויות אינן תוצר לוואי מקרי - הן מנגנון התמודדות כשאין מענה רגשי וסביבתי אמיתי", מדגישה שושני.

ובכל זאת, היא מסרבת להישאב לפסימיות. לדבריה, לצד המצוקה - קיימת גם יכולת אמיתית לצמוח, לבנות חוסן ולהחזיר תקווה, וזו לא משימה שמוטלת רק על מטפלים - אלא אחריות משותפת של מערכת החינוך, המשפחה והקהילה.

"כשמלמדים ילדים כיצד להתמודד עם הכאב והפחד, להבין את התגובות שלהם - ואז גם לנהל אותם עם כלים של ויסות רגשי, משמעות וחיבור - אפשר לשנות לא רק את ההווה שלהם, אלא גם את העתיד שהם יגדלו אליו".

חשוב להבין, מסכם פרופסור פרוכטר על מנת להתאושש עם סיומה של הטראומה המתמשכת (ואנחנו לא שם כלל), ולאפשר לכולנו התאוששות טובה יותר כך של-2040 לא נגיע עם רמת תחלואה ונכות אדירים, יש צורך כבר היום לפעול. לזהות שצריך כעת בעיקר עזרה הדדית, חברות, קהילה והכוונה לתעסוקה ופעילות.

יש לנסות שלא "להתנפל" עם אבחנות רפואיות, ותרופות או סמים לסוגיהם, ותחת זאת לכוון שעשייה, שיקום, התקדמות, תרומה לקהילה ועשייה. במקביל, מומלץ מאד להתעסק עם הקמת מערך מעקב לנזקי הטראומה, שישב בשולחנות העבודה של מקבלי ההחלטות ונותני התקציבים, וכמובן גם בקופות החולים וברשויות המקומיות.