"אני רוצה לחבק אותה": מאיה בוסקילה חושפת טראומה אישית

ביום שלישי האחרון הופץ ברשתות סרטון שהזכיר לכולנו אמת איומה:האלימות בקרב בני נוער לא מרימה ראש היא כבר צועדת זקוף והופכת לנורמה. ילדה בת 12, נגררת ליער, מוכה, מושפלת, מצולמת. לא על ידי חבורת מבוגרים אלימים ולא בידי כנופיית שוליים, אלא על ידי נערות בגילה, תלמידות, ילדות וכל זאת ללא כל סיבה. אבל אל תתבלבלו: זו לא ילדה אחת שהותקפה. זו חברה שלמה שמרשה לעצמה להסיט מבט. האלימות לא נולדה באותו מקרה מזעזע ביער היא גדלה אצלנו, בבית, במסכים, בשתיקה והופכת לנורמה מדאיגה.

הסרטון שהופץ ברשת הפך תוך שעות לוויראלי כשהוא מייצר אלפי תגובות זועמות ומזועזעות, רבות מהם של סלבס. אחת התגובות שפרטה במיוחד על מיתרי הרגש הייתה זו שלמאיה בוסקילהששיתפה אתמול (רביעי) באינסטגרם את מאות אלפי עוקביה בצילום מסך של ידיעה חדשותית על המקרה וכתבה בכאב על זיכרונות האלימות שהיא עצמה עברה כנערה.

"אני ליטרלי בוכה ברמות כרגע", כתבה. "אני לפני הכל אימא ולחשוב שחס וחלילה מישהו היה עושה זאת ללני מוציא אותי משלוותי. הורים, תהיו ערים, תשאלו, תוודאו איך עבר היום", זעקה והוסיפה: "חשוב לדבר עם הילדים על משמעות חרם ואלימות, הכל מתחיל אצלנו! ואתן, בנות שחושבות שלקחת ילדה ליער ולהתעמר ולהרביץ לה זה מגניב והופך אתכן לחזקות", פנתה באופן ישיר לחבורה הנערות האלימות, "סורי לספר לכן, אתן החלשות, העלובות, הרעות והדוחות.

צילום מסך אינסטגרם

"נזכרת בכמה בנות שהיו מכות אותי", חשפה מאיה את הטראומה האישית מעברה כנערה. "איפה הן היום אתם שואלים? ראיתי כמה מהן בהופעות שלי שולחות את הילדים לבקש חתימה. אני רוצה לבוא לבית הספר הזה ולחבק את הילדה הזאת חזק. את הטובה והמהממת שתדעי ואם תקראי זאת אני כאן", חתמה את הסטורי בפנייה לאותה הנערה.

זה לא יעלם אם לא יטופל

מחקרים רבים בנושא אלימות בקרב ילדים ובני נוער מצאו כי יש סיבות רבות לאגרסיה בילדות, אבל השורה התחתונה היא אחת: כשילדים מרגישים בלתי נראים, חסרי שליטה או לא מקבלים כלים להתמודד עם רגשות האלימות הופכת לשפה ואם לא מטפלים בה בזמן היא הופכת גם לצלקת על עור של אחרים.

מה יכולים להיות הגורמים להתפרצות אלימות - המאמרים המקצועיים מצביעים בין היתר על קשר ישיר בין הפרעות קשב, אובדן שליטה עצמית ואימפולסיביות, לקויות למידה שגורמות לתסכול עמוק, חרדה או טראומה מודחקת, חוסר נראות רגשית מצד מבוגרים וסביבה שבה גבולות הם המלצה ולא כלל.

לפי משרד החינוך, יותר משליש מהתלמידים בישראל חווים אלימות מילולית ופיזית בבית הספר, אבל השיח הציבורי בוחר כמט תמיד לדבר על "החריג" ועל "הנערים הבעייתיים" כאילו האלימות צצה בפתאומיות. לא מדברים על הדינמיקה היומיומית - על החרם שלא נחשב "פשע", על ההשפלות בקבוצת ווטסאפ, על הילד שיושב לבד בהפסקה בלי שאף אחד רואה. הסיפור כאן גדול מהקטטה הזו שהיא אחת מרבים ובמקרה הזה זכתה לתהודה כיוון שמצאה את דרכה לרשת. זו אינה פרובוקציה של בנות "פרועות" או "משועממות" זה סימפטום של חברה שוויתרה על חינוך רגשי, על גבולות בריאים ועל אחריות.

הקריאה של מאיה להורים להתערב ולחנך את ילדיהם מהדהדת את המלצות המומחים. המדינה עומדת כעת מול מראה כשהשאלה הבוערת היא האם נדחה זאת ככותרת חולפת שבמהרה תוחלף בדרמה אחרת או נענה לקריאתה של בוסקילה להתעמת עם שורשי האלימות.