כוכב הרשת על ההצלחה הגדולה: "היו הצעות עם הרבה כסף"

מה שהתחיל כסדרת סרטונים אקראית מהמטוס הפך בתוך חודשים ספורים לאחת התופעות הבולטות ברשת: אור לאון, בן 25 מיהוד-מונוסון, תיעד את עצמו במסע קולינרי בן 31 ימים בדרום קוריאה וביפן - ובעיקר את מה שהוא אוכל, והצליח לסחוף אחריו מאות אלפי צופים. מאז, מספר העוקבים שלו זינק באופן חד, החשיפה לסרטונים חוצה דרך קבע את רף מיליון הצפיות, והוא כבר הספיק לחתום עם סוכנות מובילה בתחום המשפיענים.

אבל מאחורי ההצלחה המהירה מסתתרת גם מציאות מורכבת יותר: מעבר חד בין חיים אנונימיים של עבודה משפחתית לבין עולם תובעני של רשתות חברתיות, הפער בין המציאות לחיים ברשת ומרדף בלתי פוסק אחרי רלוונטיות. בראיון לפודקאסט "Stars" עם אסף הדר, לאון מדבר בפתיחות על הדרך, המחירים וההתלבטויות.

"יש פער מטורף בין החיים שם לחיים כאן"

יש פער גדול בין החיים שלך לפני שנה לבין היום. איך אתה חווה את המעבר הזה?
"שם הייתי הולך ברחוב בתחושה של מלך, באמת. הכי מבסוט, הכי חופשי, הכי חי את הרגע. ואז אתה חוזר לארץ, וכבר ביום שאתה נוחת יש אזעקה בשדה התעופה. זה מכניס אותך ישר למציאות אחרת לגמרי. הכול מרגיש שונה. אתה מבין פתאום שאתה חי בתוך מציאות הרבה יותר מורכבת, הרבה יותר טעונה. הפער הזה בין החיים שם לחיים כאן, זה דיסוננס מטורף. מצד אחד, אני חי פה כל החיים, זה הבית שלי, ברור. אבל פתאום אתה מגלה שיש גם חיים אחרים - חיים רגועים יותר, אנשים שמתעסקים פשוט בלחיות. אחרי תקופה כזאת, אתה כבר לא מרגיש תייר. אתה מרגיש חלק מהתושבים, וזה משנה את כל החוויה".

אתה מרגיש הבדל גם ביחס של אנשים?
"כן, זה משהו שקשה להתעלם ממנו. שם יש סדר, יש אדיבות, יש יחס. אתה נכנס למקום ומקבל חיוך, מקבלים אותך בנעימות. בארץ זה לפעמים יותר חד, יותר ישיר, פחות סבלנות. זה לא אומר שאין כאן אנשים טובים, אבל התחושה הכללית שונה. שם אתה מרגיש עטוף יותר באדיבות, וזה משהו שמאוד בולט כשאתה חוזר".

איך בעצם התחילו הסרטונים?
"בהתחלה בכלל לא היה לי מושג מה אני עושה. זה לא היה מתוכנן. ביומיים הראשונים הייתי מאוד סגור, אפילו קצת מובך מול המצלמה. לא ידעתי איך לדבר, איך להחזיק את זה. אני זוכר שחבר שלי אמר לי בטלפון: ‘תמצא לעצמך משפט פתיחה קבוע, משהו שיזהו איתך’. וככה נולד המשפט ‘אני בקוריאה ויפן, מעביר איתכם 31 יום’. משם הכול התחיל להתגלגל. ביום השלישי-רביעי כבר נפתחתי, יצא ממני מי שאני באמת - הצחוקים, השטויות, הדיבור עם אנשים ברחוב. שם כבר הרגשתי שזה זורם לי טבעי".

ידעת בכלל לערוך סרטונים?
"כלום. אפס ניסיון. בהתחלה זה היה סיוט - הייתי חוזר למלון אחרי יום שלם של טיולים, מותש, ובמקום לנוח הייתי יושב עד שלוש לפנות בוקר לערוך. שעות על גבי שעות, לומד תוך כדי תנועה. עם הזמן השתפרתי, למדתי לקצר תהליכים, כבר הייתי עורך תוך כדי נסיעות ברכבות, הופך את זה ליותר זורם".

זה לא פגע בהנאה מהטיול?
"היה רגע כזה, כן. של ייאוש אפילו. שאתה אומר לעצמך: ‘רגע, אני פה בטיול חלומי, אבל אני כל היום עם המצלמה והעריכה’. זה הרגיש לפעמים כמו עבודה יותר מאשר חופשה. אבל מצד שני, אני בן אדם שאוהב לתעד, אז גם בלי זה הייתי מצלם. פשוט זה הפך למשימה. בסוף מצאתי את האיזון - גם ליהנות וגם ליצור".

מה עשית לפני שהתפרסמת?
"לפני הכול הייתי בעסק המשפחתי - מאפייה בשם ‘טאבון סיטי’ בפתח תקווה, עם פלאפל צמוד. זה חיים של עבודה קשה - לקום בארבע בבוקר לפעמים, להכין בצקים, לעבוד עם לקוחות, לתת שירות עד הערב. לא היה לי שום קשר לעולם הסושיאל. לא הייתי מעלה סטוריז, לא מתעסק בזה בכלל. החיים שלי היו פשוטים, עבודה, אוכל, חברים. זהו".

עד כמה אתה מרגיש שנשארת אותנטי?
"אני מרגיש שאני אותו בן אדם, באמת. החברים אותם חברים, המשפחה אותה משפחה, הצחוקים אותו דבר. אבל בעולם הזה - זה לא פשוט. יש מרדף תמידי להיות רלוונטי, להיות מעניין, להצחיק. זה לא כמו פעם שאתה פשוט חי את החיים. יש עליות וירידות, ואתה צריך להיות חזק מנטלית כדי להתמודד עם זה".

יש גם אכזבות?
"ברור. אתה יכול להשקיע בסרטון, לצלם, לערוך, לחשוב שזה הולך להתפוצץ ופתאום זה מביא 5,000 צפיות. זה מבאס. זה תחום של אפ אנד דאון. יום אחד אתה למעלה, יום אחרי זה פחות".

החיים שאחרי

עד כמה אתה בוחר את הקמפיינים שלך?
"אני משתדל מאוד לעבוד רק עם דברים שאני מתחבר אליהם. היו הצעות עם הרבה כסף, אבל אם זה לא אני - אני אומר לא. זה לא תמיד קל, כי הכסף מפתה. בעולם הזה יש הרבה כסף, וזה יכול לגרום לך לרצות לקחת הכול. אבל חשוב לי להישאר נאמן לעצמי".

ואיך מתמודדים עם ביקורת?
"יש המון ביקורת, במיוחד בארץ. אנשים רואים סרטון של דקה ולא מבינים כמה עבודה יש מאחוריו - כתיבה, אישורים, צילום, עריכה, תיקונים. זה תהליך ארוך. אבל בסוף אתה לומד לקחת את זה בפרופורציות".

אתה מרגיש שמצאת את הכיוון שלך?
"האמת שלא לגמרי. אני בתקופה שאני מחפש. יש לי הרבה דברים בראש - אני מפתח אפליקציה, יש לי השקעות בנדל”ן, יש את העסק עם אבא שלי. אני לא מצליח להיות רק בעולם התוכן. אולי בגלל זה גם קשה לי לפעמים ליצור, כי הראש שלי מתפזר".

יש גם קושי לייצור בתקופה הנוכחית?
"כן. המציאות בארץ לא פשוטה, אין שגרה. קשה להכניס את עצמך למוד של יצירה. אני גם לא רוצה לעשות תוכן שלא מתאים לי, אז לפעמים אני פשוט לא מוצא השראה".

אתה מרגיש לחץ לרצות את הקהל?
"יש לחץ כזה, כן. אבל אני מנסה לא ליפול לזה. אני לא בא לבדר בכוח, אני בא להיות מי שאני. ביפן זה עבד כי הייתי טבעי. אני לא רוצה להתחיל לייצר תוכן רק כדי שיאהבו אותי. מי שאוהב, שיאהב אותי כמו שאני".

יש געגוע לחיים שלפני?
"כן, יש. היה בזה משהו מאוד כיפי. הפשטות, העבודה עם אבא, החברים, השגרה. אני מתגעגע לזה. אבל לחזור אחורה? לא. היום כבר קשה לוותר על מה שהשגת. אם כבר - ממשיכים קדימה".

איך הגעת להשקעות בנדל"ן?
"תמיד הייתי אחד שחוסך. גם לפני הפרסום. פשוט עכשיו נוספו עוד הכנסות וזה נתן לי אפשרות להיכנס להשקעות. קניתי שטח בפלורידה ואני בתהליך של בנייה. מבחינתי זה חשוב להעביר מסר - במיוחד לצעירים - לא לבזבז הכול. היום קל מאוד להוציא כסף בלי לשים לב, אבל צריך לחשוב קדימה".

"מצאתי אהבה דווקא במקום הכי לא צפוי"

בד בבד, מצאת גם זוגיות שמלווה אותך.

"מצאתי את הילי המדהימה, דווקא בבית כנסת. זה הכי לא צפוי, אבל הכי אמיתי. היא לא מהעולם הזה של הפרסום, וזה מה שעושה את זה מיוחד. לא מעניין אותה אינסטגרם או טיקטוק. אכפת לה מאיתנו. רוב הבחורות, כל מה שמעניין אותן זה לצלם את הסטורי במסעדה הזאת, הפנסי, ושיראו שהיא על רכב כזה. מה נהיה מאיתנו? איפה הדור של פעם? לפעמים אני אומר גם לעצמי, וואלה, חבל שלא נולדתי בדור של פעם. אני רואה את ההורים שלי, בני 50 היום, מאוהבים עד השמיים. בלי אינסטגרם, בלי טיקטוק, אתה יודע, הדור של פעם".

מחשבה על חתונה?
"לא פוסל. טבעת, שנה, שנתיים, שלוש. אבל כן. בגיל העשרים זה יקרה בעזרת השם. אני יודע איפה אני הולך להיות, אחי, אני יודע מה יהיה".

כאחד שמוכר ברשת. חוויות פחות נעימות בתחום הזה?
"כן. היו מקרים שהרגשתי שבחורות בעבר מתקרבות מתוך אינטרס. זה קורה. אבל אתה לומד לזהות מהר מאוד מה אמיתי ומה לא".

שוקל לנסות ריאליטי?
לא. פחות מתחבר. מרגיש לי שהפורמט השתנה, נהיה יותר סביב פרסום ופחות סביב אנשים מעניינים באמת. זה כבר לא מדבר אליי".

יש חשש שכל זה ייגמר?
"אני לא מאמין בפחד. זה יכול להיות מבאס אם זה יורד - ברור. אבל אני לא מפחד. אם זה נגמר, ממשיכים הלאה. אני עדיין בחיפוש, עדיין לומד, עדיין מנסה להבין מה אני רוצה לעשות באמת. וזה חלק מהדרך".