בדרך כלל אנו הולכים לבתי חב"ד בעולם כדי לאכול כשר ולהתפלל במנין, לשמוע שיעורי תורה ולפגוש ישראלים כמונו. מה שמחכה לנו הוא פשטות. שולחן ארוך עם בקבוקי שתייה קלה, סירים מהבילים של חמין או מרק, חביבות ישראלית שמזכירה בית, ותפילה במניין קטן. לא יותר מזה, ולא צריך יותר מזה. אך בטייפה, בירת טייוואן, חיכתה לי הפתעה שהותירה אותי פעור פה.
בית חב"ד בטייפה שוכן בתוך המרכז הקהילתי היהודי, שהוא מבנה אדריכלי מרהיב ביופיו, עם בית כנסת מוזהב ומוזיאון יהודי מרתק. כבר מבחוץ מתגלית לעינינו בנייה מרהיבה, עשויה אבן ירושלמית. הכניסה עטופה קיר לבן שצורתו מזכירה לרגע את הטאג' מאהל, ולרגע אחר טלית ענקית שכאילו עוטפת את קיר החזית. הצבעים החדים, המשטחים המלוטשים, והיופי הלא צפוי הזה הופכים את בית חב"ד בטייפה לא רק למוקד יהדות - אלא גם ליעד תיירותי. לדעתי, הוא ראוי להיכנס לרשימת עשרת בתי הכנסת היפים בעולם.
בפנים, כל קומה היא עולם בפני עצמו. בקומת הקרקע פועלת מסעדת גורמה כשרה, שגם מקומיים לא יהודים נמשכים אליה. שם מכינים גם ארוחות שבת חמות בחינם, וגם כריכים וחמגשיות Take away לקבוצות המטיילים בהרים הירוקים של טייוואן. בקומה השניה נמצא אולם נשפים יפהפה עם כ-300 מקומות ישיבה. בו נערכות מסיבות חנוכה ופורים וגם חתונות ומסיבות בר מצווה של משפחות בקהילה. גם ארגונים לא יהודיים וחברות עיסקיות שוכרים את האולם לאירועים פרטיים, ובהזדמנות זו מתענגים על מטעמים יהודים כשרים.
"האולם נבנה לפי פנג שואי יהודי" מסביר ג'פרי (יצחק) שוורץ, שתרם מהונו 20 מיליון דולר לבנות את המקום. "לאולם הנשפים יש 10 פתחים כמו עשרת הדיברות. כל פתח מוקף ב-22 מרובעים מוארים לציין את 22 אותיות האלף-בית. בקירות יש 12 עמודים לציין את 12 השבטים. בתקרה 4 נברשות בצורה של מגן דוד, שנועדו לציין את 4 מחנות של שבטי בני ישראל שהקיפו את המשכן במסע בני ישראל במדבר. בנוסף, בתקרה יש 26 נורות. המספר כ"ו בנומרולוגיה מביע בטחון בה'. רציתי שהמבנה והעיצוב יהיו אוריינטליים, ולכן הדלתות מעוצבות בסגנון מרוקאי. גם השטיח על הרצפה בצבע כחול עם עיצוב של קוים בסגנון מרוקאי שיוצרים יחדיו מגיני דוד על הרצפה". אני מבין שזה לא רק אולם, אלא הצהרה. כל פרט בו, מהפתחים ועד הנורות, נושא סמל ומשמעות.
אבל השיא מחכה למעלה. בקומה הרביעית שוכן בית הכנסת המוזהב, שמסנוור כמעט כמו שמש בצהרי היום. הלסת נשמטת בהתפעלות. אור גדול ממלא את עינינו. לא רק התאורה החשמלית, אלא גם מהצבע הצהוב הבוהק של הקירות. החלק המרכזי של התקרה זוהר בצבע זהב. לארון הקודש יש דלתות עץ מגולפות בסגנון מרוקאי שמספרות סיפור בלי מילים. הדלתות כה יפות, עד שהוחלט שהפרוכת תהיה בתוך הארון כדי לא להסתיר את יופיין של דלתות ארון הקודש. פסיפסים עדינים ברחבה החיצונית מחברים בין מסורת יהודית למלאכת מחשבת צפון-אפריקנית.
בכל שבת מתקיימות תפילות במנין בקבלת שבת ובשחרית ומוסף. בראש השנה הגיעו לבית הכנסת כ-300 איש, שהתפללו באולם הנשפים למטה כי אולם בית הכנסת היה צר מלהכיל את כולם. למרות שבית הכנסת גדול בעושרו, הוא קטן במידותיו. רק 47 מושבים בעזרת הגברים ו-30 בעשרת נשים. ספרתי. לקהילה היהודית הקטנה של טייפה זה מספיק. לתפילת קבלת שבת שבה השתתפתי הגיעו כעשרים מתפללים בלבד.
המוזיאון היהודי
למעשה, בנין הקהילה היהודית בטייפה הוא גם מוזיאון יהודי. קירותיו מדברים אלינו. על כל הקירות תלויים מוצגים מאוסף היודאיקה הפרטי של ג'פרי שוורץ. ככל שעולים לקומות גבוהות יותר, גם המוצגים חשובים יותר. חנוכיות וכתרים נגלים באור רך בתוך ארונות זכוכית. קמעות עתיקים בכתב ידו של הרב כדורי תלויים בחדר המדרגות, וכתבי יד יהודיים עתיקים נגלים לעיני המבקרים. כיאה לבית חב"ד, גם צילומים לא מעטים של הרבי מלובביץ.
כמו אגפים במוזיאון רגיל, כאן תלויים על הקירות מקבצי מוצגים לפי נושאים. למשל, קיר שמוקדש לקהילה היהודית שפעלה בעיר חרבין בסין בתקופה השואה באירופה. אחד החדרים מוקדש לשואה. אחד הקירות בקומה השלישית מוקדש לכרזות "שיויתי" שעל עמוד החזן.
באחד המסדרונות הקים ג'פרי את קיר התהילה, עליו תלויות תמונות של יהודים חשובים. למשל, יהודים זוכי פרס נובל. ג'פרי מסביר לאורחיו שכ-20% מהזוכים בפרס נובל לדורותיו הם יהודים, למרות שהיהודים מהווים בקושי אחוד אחד מאוכלוסיית העולם. והשיא - בקומה הרביעית, מול הכניסה לבית הכנסת, ארון זכוכית גדול ובתוכו קופסאות של ספרי תורה עתיקים ויפים, ובמרכזם ספר תורה מהמאה ה-16.
בקומת הקרקע פועל גם מקווה טהרה יפה ומהודר. הרצפה ומדרגות הירידה למים מצופים מוזאייקה מוזהבת, וגם התקרה צבועה בזהב, שנתנו לו את שמו "המקווה המוזהב". אפשר לבלות שעות רבות במוזיאון היהודי הזה, ונראה שג'פרי שוורץ נהנה להקדיש מזמנו היקר להדרכה והסברים. למוזיאון היהודי מגיעים בעיקר מבקרים לא יהודים וסטודנטים שמגלים ענין בתרבות היהודית. גם תלמידי בתי ספר יסודי באים לכאן כדי ללמוד על היהדות.
לאחר שמסתכלים ב"קנקן" מעניין גם "מה שיש בו". ההרכב הדמוגרפי של הקהילה היהודית בטייפה שונה מכל מה שראיתי ברחבי העולם. בשבת שבה התפללתי בבית הכנסת בטייפה השתתפו בתפילה כ-20 איש. כמחציתם תושבים כבר שנים אחדות, וכמחציתם אורחים שהגיעו לעסקיהם. נכחו במקום גם צעירים ישראלים אחרי צבא שבאו לטייפה לעבוד במכירת קוסמטיקה בעגלות רוכלות בקניונים מקומיים. רובם נמצאים פה פחות משנה, ומקצתם שנים אחדות.
אבל מה שבאמת ריגש אותי ותפס את לבי היו אותם ילדים קטנים - פנים עגולים עם עיניים מלוכסנות, על ראשיהם כיפות סרוגות מוכרות כל־כך, כמו נשלפו הישר ממושב חמד או גבעת שמואל. ציציותיהם הציצו שובבות מתחת לחולצותיהם, מתנופפות בכל תנועה. והם מצטרפים בקולות מתוקים לתפילת "לכה דודי" או לשירת "שלום עליכם מלאכי השלום". הלחן היה שלנו, כמו מתוך שבת ישראלית טיפוסית, אבל המבטא - סיני, כמעט זר, ודווקא בגלל זה עוצמתי ומרתק. ישראליות מצופה בניחוח סיני.
בארוחת קבלת שבת צפיתי בהם מתרוצצים, מתלחששים ביניהם בסינית שוטפת, ומדי פעם מתפרצים בצחוק מתגלגל. זה היה כמעט אבסורד, אבל גם פיוטי - המסורת היהודית מתעגלת סביב טייוואן כצעיף רך, מחבק ומחמם.
הנשים הסיניות המתגיירות שראיתי בבית הכנסת ריגשו לא פחות. ראיתי אותן יושבות עם כיסוי ראש, בצניעות שקטה, כמעט טבעית, שונה כל־כך מססגוניות ה"בובו" הרעשנית שמוכרת לי. הרב שלומי טביב, שליח חב"ד, התכופף ולחש לי שהן מקפידות על קיום המצוות יותר מבעליהן הישראלים. הסתכלתי בהן שוב וחשתי שזה לא רק משפט - זו עדות חיה, מוחשית, לכך שלפעמים דווקא מי שבחר להצטרף אל העם היהודי, נושא את הלפיד בגאווה ובאמונה גדולה אף יותר.
למחרת השבת יצאתי מהעיר אל שמורות הטבע בהרים הירוקים של Jin Bao. שם בסוף העולם, מול נוף ערפל מתגלגל ומקדשים בודהיסטיים, הופתעתי לגלות גם מבנה עם מגיני דוד מוזהבים על קירותיו החיצוניים, ועל אחד כתוב בעברית "שוורץ". גם על שער הברזל השחור יש מגן דוד מוזהב, ומתחתיו מנורת שבעת הקנים. משני צידי השער ניצבים פסלים של אריות.
התברר שזה מוזוליאום פרטי של משפחת ג'פרי שוורץ, שהוא בנה אחרי פטירת אשתו הראשונה. הוא סיפר לי שבטייוואן אין בית עלמין יהודי, ולכן מקובל כאן לשרוף את הגופות. לפיכך הוא רכש חלקת אדמה בהרים, ושם בנה מוזוליאום גדול ומפואר עבור משפחתו, גם לעצמו ולצאצאיו בדורות הבאים. (בינתיים, בחודש שעבר הוא רכש חלקת אדמה קרוב לעיר טייפה, כדי להקדישה לבית עלמין יהודי).
אריות האבן השומרים על שער המוזוליאום, מספרים סיפור אחר. סיפור של יהדות שניטעה במזרח הרחוק. האריות השומרים על המוזוליאום בהרי טייוואן לא רק שומרים על משפחת שוורץ – הם שומרים גם על סוד אחר: ליהדות יש כנפיים. והיא יודעת לעוף רחוק, ולהנחית את עצמה אפילו כאן, בקצה העולם, עטופה זהב ומחייכת בסינית.
בין ענני הערפל של הרי טייוואן, בין סמלים בודהיסטיים ומנורות זהב יהודיות, מתבררת האמת הפשוטה: היהדות יודעת לשכון בכל מקום - גם בלב אסיה הרחוקה. בטייפה גיליתי שלא רק אבני ירושלים יכולות לספר סיפור, אלא גם אבנים טייוואניות שעליהן חקוקים מגיני דוד.
כשהשמש שקעה על טייפה, והרחובות התמלאו אורות ניאון וריחות נודלס מהבילים, מצאתי את עצמי חושב דווקא על אותם ילדים קטנים, ציציות מתנופפות, שרים בעברית עם מבטא סיני. יותר מהבניין המפואר או המוזיאון הנוצץ - זה היה הרגע שבו הבנתי שהמסע שלי כאן לא היה רק גיאוגרפי, אלא גם מסע אל לב הזהות היהודית שמסוגלת לשיר בעברית בכל מבטא מקומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו