ב-1939 הייתה צרנוביץ עיר מחוז מפותחת בדרום אוקראינה, שבה 88 אלף תושבים. משפחתה של אימי ז"ל, משפחת קוסטינר, הייתה בעלת חווה גדולה לגידול תירס שהשתרעה מהעיר צרנוביץ עד לוזאן, עיירה יהודית ברומה, והשתלבה בחיי הקהילה היהודית והאוקראינית.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ושיתוף הפעולה של רומניה עם גרמניה, החלה רוח רעה להשתולל בצרנוביץ. בן דודי, ארתור קוסטינר, שהיה אז בכיתה א', סיפר כי המורה האוקראיני הושיב את היהודים בספסלים האחוריים של הכיתה ונאסר עליהם לקבל תפקידים בבית ספר. בדרכם לבית הספר, ובבית הספר עצמו, הם עברו מסכת של קללות יריקות ואף מכות. רבים מילדי היהודים הפסיקו להגיע לבית הספר. עם זאת, גם בתנאים קשים אלו הצליחה אימי לסיים את הפוליטכנקום הגבוה בצרנוביץ.
עם כניסת הגרמנים לצרנוביץ, ריכזו השוטרים האוקראינים את היהודים בגטו הקטן של צרנוביץ. הם חויבו לקחת מעט חפצים איתם ולהגיע תוך מספר שעות. שאר הרכוש נשאר מאחור, והשכנים האוקראיניים נכנסו לבתים וגנבו אותו. עם סגירת שערי הגטו על היהודים השוטרים האוקראיניים ריכזו את ראשי הקהילה, כולל הרב הראשי של צרנוביץ ברחוב הראשי של הגטו וירו בהם למוות לעיני תושבי הגטו. המצב בגטו הקטן היה בלתי נסבל, צפיפות נוראית וללא אוכל מינימלי. יריות ורציחות יהודים היו דבר שבשגרה.
האוקראינים הציעו ליהודים לעבור לטרניסטריה שבשטח האוקראיני, מעבר לדנייסטר, ולקבל שם חוות לעיבוד חקלאי. הם ארגנו משלוח ראשון של אלפי יהודים, לפי אזור המגורים בגטו, כך שמשפחות נקרעו זו מזו. משפחתה של אימי, שכללה את האחים ובני משפחותיהם, הניחה שהמעבר יהיה לתקופה קצרה ולכן החליטה לקבל את ההצעה. לסבי וסבתי לא הותר להצטרף, ובעלה של אימי, ששהה במקרה ברחוב אחר, נותרו מאחור. לאחר השואה התברר שנרצחו על ידי האוקראינים. רק כשהמשלוח הראשון , מתוך השניים שהיו, יצא מהגטו לכיוון תחנת הרכבת, הבינו היהודים ששיקרו להם, והאלפים הועמסו על רכבת משא בצפיפות נוראית.
הרכבת המשיכה את דרכה למרקולישטי שברומניה, שם התברר שכל הקהילה היהודית במקום נרצחה ונקברו בקבר אחים. משם עברו היהודים ברגל את נהר הדנייסטר לעיירה יאמפול שבאוקראניה. בעוברם את הנהר, ראו לזוועתם גוויות רבות של יהודים. משם המשיכו במצעד מוות באורך של 200 ק"מ, בשלג, ללא אוכל, ומחלת טיפוס משתוללת לכיוון ברשד, דרך ציכולובסקה. במסע, שארך שישה שבועות, מתו יהודים רבים, ביניהם שני ילדיה של אימי ושתי אחיותיה עם ילדיהם. לא הייתה אפשרות לקבור את המתים והם הניחו אבנים על המתים, דבר שהיה אסור. אחת האחיות של אימי נורתה למוות כאשר הניחה אבנים על גוויית בנה.
על מצעד המוות ניהל ופיקח "זכריה האוקראיני", שנודע באכזריותו הרבה, עם מספר שוטרים אוקראינים. הם השגיחו על ההולכים במסע במלקות וביריות למוות. במהלך המסע ניסו היהודים להחליף עם התושבים האוקראינים בדרך אוכל תמורת בגדים, אולם כל הזמן רימו אותם ושדדו את המעט שהיה להם.
כשהגיעו לעיר ציכלובסקה רוכזו אלפי היהודים בתוך דיר עיזים. בערב הגיע "זכריה האוקראיני" והודיע להם שהמלחמה נגמרה והם צריכים להגיע למרכז העיר ומשם לחזור לצרנוביץ. חלק מהיהודים יצאו לכיוון מרכז העיר ושם עמד "זכריה" עם כיתת רובאים ורצחו את כל היהודים שהגיעו. שאר היהודים גויסו לעבודות תשתית תמורת לחם, שכמובן נישדד מהם מיד לאחר קבלתו.
המסע הרגלי המשיך לכיוון ברשד. שם שהו כשנתיים עד סוף המלחמה. בגטו שהיה בעיר הייתה מלחמת קיום, ברעב אדיר, בקור עז ובמחלות רבות. רבים נרצחו כשניסו לגנוב קליפות של תפוחי אדמה. אימי, שהיתה תופרת מעולה, מצאה עבודות מזדמנות אצל האוקראינים תמורת מעט אוכל, וכך הצליחה להציל את אחותה ואחייניתה.
כשהגיעו הרוסים ושחררו את ברשד, התחיל מסע חזרה לצרנוביץ. במסע, שארך שלושה חודשים, מתו רבים מהחלשים ומהחולים וכן מפגזים שעדיין נורו. רק 5,000 מיהודי צרנוביץ שרדו את המלחמה. כשהגיעו לצרנוביץ מצאו שבתיהם המאוכלסים ע"י האוקראינים, שחלקם סרבו לצאת מהבתים אליהם פלשו, והחלו לרצוח את בעלי הבתים.
היהודים, ללא עתיד ברור, החלו לעזוב את צרוביץ לרומניה , והקהילה היהודית בעיר נמחקה. בטימשווארה הכירה אימי את אבי, והשניים נישאו ועלו לישראל ב-1950. דודי ודודתי, יחד עם בני משפחותיהם, שאף הם שרדו את השואה, עלו גם הם לישראל באותה השנה.
האם אזרחי אוקראינה יכולים לומר ידינו לא היו בין הרוצחים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו