ט' באב הוא הזמן המתאים - עלו להר הבית

פעם, אחרי שקבע את ירושלים כבירת המדינה, נדרש דוד בן־גוריון ל"חטא הקדמון" שבו האשימו אותו יריביו - ההשלמה עם חלוקת ירושלים במלחמת העצמאות. בתגובה הפליג בן־גוריון להיסטוריה היהודית הרחוקה והבהיר: "פלא שאין יודעים על 'חטא קדמון' אמיתי, שאין איש יכול להכחיש אותו: החטא שבשנת 637 לא מנע שר הביטחון או יהודי אחר את כיבוש ארץ ישראל על ידי עומאר, ובשנת 1099 - על ידי נושאי הצלב.

כאחד היהודים אני מודה בחטא זה. מיום שעמדתי על דעתי ועיינתי בתולדות עמנו הגעתי לידי מסקנה שלא הגויים אחראים על גלותנו וכל הכרוך בה - אלא אנו עצמנו... לא היה כל הכרח שארץ זו תהיה כל כך הרבה זמן בידי זרים..."

מה שנעשה ב־70 השנים האחרונות, הבהיר בן־גוריון (דבריו נאמרו ב־1950), יכול היה להיעשות "בתנאים נוחים בהרבה", בהזדמנויות אחרות במשך אלפיים שנה.

1949 שנים אחרי חורבן הבית השני, דומה כי הגיעה העת להחיל את ההבנה ההיסטורית הבן־גוריונית הזאת גם על אחת מנקודות הנפש של היהודי באשר הוא - הר הבית: לא היה הכרח שהר הבית יהיה כל כך הרבה שנים בידי זרים, ואנו כיהודים, שותפים כולנו לחטא הפקרתו, שריד לגלות שנותרה בנפשותינו.

מדינת ישראל אמנם שחררה לפני 52 שנה את מקום המקדש החרב, וקריאתו של מח"ט הצנחנים מוטה גור - "הר הבית בידינו" - הרטיטה לבבות, אבל הרוח השלטת היתה אחרת, רוחו של שר הביטחון דאז, משה דיין.

עוד בנושא:

•ט' באב: יום אבל לאומי, לא רק דתי

•חם ולא נעים: למה עדיין צמים ב-ט' באב

•כל הלכות ט' באב

•שעות כניסת ויציאת צום תשעה באב

דגל ישראל הוסר מההר ועם ישראל "הוסר" ממנו אל הכותל המערבי, עוד בטרם הספיק לעלות אליו. דיין הפקיד בפועל את ההר בידי המוסלמים ואסר על יהודים להתפלל בו.

שותפיו הנאמנים היו אז הרבנים, שמטעמים הלכתיים לא זו בלבד שלא מחו, אלא הצטרפו אליו. הם אסרו כניסת יהודים להר לצורך תפילה או ביקור, והתעלמו מגודל השעה. הם דיברו גבוהה על הריבונות שאבדה שם, אך לא הבינו שריבונות יהודית בהר בלי נוכחות ממשית שם, היא מעין ריבונות אפלטונית.

הברית הבלתי מצויה הזאת בין הדת למדינה שרדה כשלושה עשורים. היא הרחיקה תודעתית את היהודים מההר. היא קיבעה את הכותל כדבר הבלעדי, וכמעט שהפכה את "התחליף" - שגם בו יש קדושה - למקור; את ה"בדיעבד" ל"מכתחילה". היא גם העניקה למוסלמים את התחושה המוטעית שהיהודים המעטים שמגיעים להר, באים לשם כ"מבקרים", משל היו תיירים זרים.

בשנים האחרונות מתרחש פלא גדול: שופר עדיין אינו קורא בהר הבית, אבל לבבות רבים נפתחו ועשרות אלפי יהודים מממשים סוף סוף את "כבשת הרש" שדיין הותיר להם שם - ביקור בהר - ופוקדים אותו. אלא שמעגלי המבקרים, שהתרחבו מאוד, עדיין תחומים בעיקר לציבור הדתי־לאומי, שמאות מרבניו שינו את גישתם ההלכתית. זוהי החמצה היסטורית. הר הבית אינו נחלת הדתיים בלבד.

הציבור היהודי הרחב בישראל מוסיף להתייחס להר כאל ספר עתיק ומרשים שנחת עליו במפתיע כמתנת בר מצווה מאוחרת, בשנת ה־19 שנה למדינה. עלעלנו בו כמה דקות, סגרנו אותו והנחנו אותו על מדף גבוה בארון הספרים, במקום הנראה לעין כל, אך גם במקום שאין היד מגעת אליו.

מדי פעם אנו מנערים ממנו אבק, ומציינים בגאווה, משל היינו אספן ספרים, שהספר הנדיר והעתיק, "שם הדבר" הזה, נמצא ברשותנו. הבעיה היא שרובנו מעולם לא פתח את דפי הספר הזה, שאנו מעלים על ראש שמחתנו ובתשעה באב - על ראש אבלנו. רובנו מעולם לא ביקרנו בהר. אין חזק ככוחו של הרגל, והכותל, שכבודו במקומו, הפך להרגל. לעיקר. שם ירד מסך, ומעבר לו - אין דבר.

תשעה באב הוא מועד מתאים להרמת המסך הזה. בואו להר. קומו ועלו ציון. הימנעו מתפילה שם. הסתפקו בביקור. גם זה לא מעט במציאות הנוכחית.