מדוע החרדים תוקפים בחריפות קיצונית את הרפורמים?

חברי הכנסת החרדים זעמו בשבוע שעבר בעקבות מינויו של ח"כ גלעד קריב ליו"ר וועדת החוקה, חוק ומשפט. ח"כ אורי מקלב תקף את קריב בחריפות וטען שהתנועה הרפורמית שאותה הוא מייצג "מכרסמת בעם היהודי בכוונת זדון". ח"כ מאיר פרוש השתמש במתקפתו על הרפורמים במונח חזירים ובמושג "אותו האיש" שהוא כינוי שטנה יהודי לישו.

ההתנגדות לתנועה הרפורמית ולפועלה בקרב החברה החרדית והחרד"לית מתאפיינת לא פעם בשפה גסה, במנעד רגשות גבוה ובדציבלים מרקיעי שחקים. ה"ווליום" התגבר לקראת הבחירות האחרונות ובעקבות פסיקת בג"ץ שהכיר בגיור של התנועה בישראל לצורך קבלת אזרחות מתוקף חוק השבות. אחד מרגעי השיא היה בסרטון הבחירות של יהדות התורה שהציג מחזה של כלבים כאילו עברו גיור רפורמי והם עטויים בטלית ותפילין, כאשר ברקע נשמע קול קריין: "בבג"ץ זה יהודי".

אך מדוע בעצם בז העולם האורתודוקסי השמרני ומזלזל בזה הרפורמי? מדוע הוא סולד באופן כה עמוק מההכרה ברפורמים, ולמה הוא עושה שימוש במונחים גסים ומבזים בפולמוס עמם? השאלות הללו מוחרפות לאור העובדה שביסודה של הרפורמה עמדה הדאגה לעתידו של העם היהודי והיא פעלה נגד הנטישה רחבת היקף של היהדות במערב אירופה.

נהוג לענות לשאלה זו מבעד הפריזמה של מחקריו ההיסטוריים של יעקב כ"ץ, שעמד על כך שמנהיגים דתיים במערב אירופה של המאה ה-19 קיבלו את העובדה שיהודים רבים לא שמרו את ההלכה, אולם הם לא יכלו לקבל את אלה שניסו לשנות את חיי בית הכנסת. בעיניהם הייתה חלוקה ברורה בין יהודים שאינם מקיימים את ההלכה בחייהם הפרטים לבין אלו שמכוונים בריש גלי לשנות את מוסדות הדת ואת פני החיים הדתיים הציבוריים.

אולם ברצוני להצביע על ממד היסטורי נוסף שיש לו השפעה מכרעת על הפער הקוטבי בין העולם החרדי והחרדל"י לעולם הרפורמי, ויתכן שיש לו תרומה לכינון השיח האלים העכשווי. ללא ספק הרפורמה הייתה והיא עודנה תנועה אידיאולוגית המאתגרת באופן רדיקלי את העולמות המסורתיים בנושאי ליבה יהודיים והמחלוקת סביבה נובעת בראש ובראשונה מכך. אבל לתנועות אידאולוגיות מודרניות מתלווים תמיד גם ממדים אסתטיים שהופכים אותן לפוגעניות במיוחד בעיניי מתנגדיהם.

רבים מהשינויים שהציעה התנועה הרפורמית היהודית בראשיתה היו אסתטיים במהותם: הפיכת התפילה למסודרת ומלאת הוד על ידי העברת הבימה לקדמת האולם, העמדת חזן בעל ידע במוזיקה מערבית הלבוש בגלימה אירופאית, צמצום השתתפות הקהל בתפילה, ועוד. מבחינה ארכיטקטונית, בית הכנסת המתקדם עוצב ברוח הזמן, בדומה לכנסייה. השינויים האסתטיים היו ארוגים בשינויים אידאולוגיים שקיבלו ביטוי בתפילה.

אחד מהביטויים האסתטיים הבולטים ביותר שהציעה התנועה הרפורמית באירופה במאה ה-19 היה בתחום המוזיקה. הרפורמים הראשונים אימצו לתוך בית הכנסת את המוזיקה בת זמנם, ובמסגרת זו קיבל העוגב מקום מרכזי. זה התחיל בגרמניה - מדינה שבה המוזיקה נתפסה כ"אמנות הגרמנית ביותר" - והיהודים שם אימצו את העוגב כחלק מהניסיון שלהם לתקף את המורשת הלאומית בחייהם הדתיים. אלא שבעיניי המתנגדים זה נתפס כמעשה נוצרי.

הרש"ר הירש כתב אז כי "הטענה שהעוגב, לדוגמה, הוא כלי זמר יהודי במקורו… אין בה כדי להתיר את הבאתו לבית כנסת; שהרי אין ספק, שכלי זה משמש עתה לבית תפילה של אמונה לא יהודית". כלומר, בעוד שהרפורמים הראשונים התכוונו להפוך את ההיבט המוזיקלי של התרבות הגרמנית לחלק מחייהם הדתיים, מתנגדיהם בזו לכוונה זו וראו בה גילום של האיסור על "הליכה בחוקות הגויים".

בחינה של התשובות ההלכתיות בעד ונגד הכנסת העוגב לבית הכנסת מעלה כי מבחינה הלכתית גרידא, השאלה האם מותר להשתמש בכלי נגינה זה או לא אינה חד משמעית. כך למשל, ר' יעקב מליסה קובע שאין להשתמש בעוגב כי ככלל אין ראוי להתפלל עם כלי נגינה: "ואיך נבוא לפני מלכו של עולם בכלי שיר ושמחה, אם ידענו כי חוטאים אנחנו?"

המשותף לטענות האסתטיות שקידמו את הכנסת העוגב לבית הכנסת לבין הטענות המוסדיות והאידאולוגיות שראו בעוגב "חוקות הגויים", הוא העמדת המוקד בשאלת ההערכה או חוסר ההערכה של המוזיקה המקומית. האוסרים את השימוש בעוגב חשו זרות ביחס למוזיקה הגרמנית, וממילא ראו אותה כנטע זר ליהדות ודחו אותה כאסתטיקה כנסייתית.

מאוחר יותר, בעקבות הכלל שטבע החת"ם סופר, "חדש אסור מהתורה", הפכה האסתטיקה המסורתית של העולם היהודי ללב ליבה של החרדיות. הדברים הגיעו עד כדי כך שרבנים אורתודוקסיים אחדים אסרו מצות מכונה מפני שמסורת היא שהמצה היא עגולה ואילו מצות מכונה הן מרובעות!

ברצוני אפוא להעלות את ההשערה כי העובדה שלצד מהפכה רעיונית, הרפורמה מקדמת מהפכה אסתטית הנתפסת כקוטבית לעולם המסורתי, והיא שמחוללת את השפה המתלהמת שמופנית נגד הרפורמים. כאשר אדם פוגש חברה המתנהלת באופן אחר משלו או שומע טענה שאין הוא מסכים איתה, הוא יגיב בדרך כלל באופן ענייני, שיאפשר ויכוח פורה. לעומת זאת, שיפוטי טעם – במיוחד כשהם נלווים למחלוקות רעיוניות עקרוניות – הם אמוציונליים ולא דיאלוגיים. הביטויים והמונחים שמשמשים כתגובות מתנגדות בשיחים כאלה הם מסדר אחר: "טמא", "מכוער", "מגעיל" או "תועבה".

האסתטיקה הגרמנית של המאה ה-19 כבר אינה אטרקטיבית בקרב תנועות של התחדשות יהודית. אולם כמו בעבר, גם היום התנועה הרפורמית מייצרת אסתטיקה ופואטיקה חדשות. הוויכוחים האידאולוגיים שבין התנועות היהודיות השונות ימשיכו להזין את השיח ולתרום לצמיחתן, אולם הסטת הדיון האינטלקטואלי לשיפוטי טעם משמשים את החרדים כפרקטיקה חזקה (ואפקטיבית מאוד) של יצירת בידול לשם צבירת כוח, ודבר אין להם עם שיח אינטלקטואלי מאתגר.

ד"ר דוד שפרבר הוא עמית מחקר במרכז דוד הרטמן למנהיגות אינטלקטואלית והוא חוקר אמנות עכשווית המתמחה באמנות יהודית ובאמנות הנוצרת בישראל, ובממשקים שבין אמנות ותאולוגיה