אחת השאלות הקשות בחברה הישראלית: מה היהדות אומרת על המתת חסד?

המקרה החריג שאירע בשבוע שעבר בבית החולים שיבא, בו חולה ALS סופני קיבל היתר שיפוטי למות באמצעות המתת חסד אקטיבית, מעלה על פני השטח את אחת השאלות הקשות והטעונות ביותר בחברה הישראלית: כיצד יש לנהוג מול חולה שסבלו אינו ניתן עוד להקלה, והוא מבקש לעצור את תהליך גסיסתו באופן פעיל?

ההלכה: חמלה - אך בגבולות החיים

ההלכה היהודית אוסרת פעולה אקטיבית לקיצור חיי אדם, אפילו מתוך רחמים. כך פסקו גדולי ההוראה, ובראשם הרב שלמה זלמן אויערבאך שקבע כי כל קירוב מיתתו של חולה - גם בסבלו הרב - יש בו משום שפיכות דמים.

מאידך, ההלכה מכירה גם במצבים שבהם ניתן להימנע מטיפול שמאריך את הסבל בלבד. הקו ההלכתי הברור הוא: מניעה של טיפול כפוי או מאריך סבל - תיתכן. פעולה אקטיבית לקיצור חיים - אסורה. ההבחנה הזו אינה טכנית, אלא ערכית: כבוד האדם כולל את הזכות שיכבדו את חייו, גם אם קשים. בנוסף, מתנת החיים הופקדה בידו ואף הוא אינו רשאי להחליט להפסיקה באופן אקטיבי.

המשפט: חוק הנוטה למות וגבולות ההגנה

חוק החולה הנוטה למות, מציב איזון מדוקדק: חולה סופני רשאי לסרב להמשך טיפול רפואי מאריך חיים, לרבות החייאה והנשמה מלאכותית - כל עוד הביע זאת במפורש, והוא כשיר להביע דעתו או הותיר "הוראות מקדימות". אך החוק מבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים - אין בכך כדי להתיר פעולה ש"גורמת מוות". ההבדל שבין אי-החייאה לבין המתה אקטיבית הוא מהותי, משפטית ואתית.

המדרון המוסרי: מהולנד ועד שיבא

הרב ד"ר הלפרין הזהיר בעבר מהשוואה למודל ההולנדי, שבו "המתת חסד" שהחלה כאקט נדיר לבעלי תודעה מלאה - התרחבה עד למקרים של קטינים, חולים פסיכיאטריים ואף יילודים, לעיתים בלי הסכמת משפחתם (אסיא, תשנ"ט). המדרון החלקלק אינו תיאוריה - הוא מציאות מוכחת. גם בישראל, השיח על "זכות למות" עלול להפוך ללחץ חברתי על קשישים או חולים: "אל תהיו נטל".

לסיכום, על המדינה לקדם מערך טיפול פליאטיבי מכבד, לחזק ליווי רגשי ומשפחתי, ולשכלל את מנגנוני ההנחיות המקדימות - אך לא לפרוץ את הגבולות שנועדו לשמור על החיים. החברה שלנו נבחנת לא ברגעי הבריאות, אלא ברגישותה למי שכואב - בלי לוותר על הערך העמוק מכולם: קדושת החיים.

הכותב הוא מרצה בחוג לסיעוד במרכז אקדמי לב ומרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו.