נפילת מתח ותחושה של לבד אחרי החגים? יש כלי יקר שמסביר מה לעשות

מאחורינו ראש השנה, לפנינו שבת תשובה ויום הכיפורים, ובפרשה הקצרה של השבת, פרשת וילך, אנחנו קוראים על מצוות הַקְהֵל. כל שבע שנים, לאחר ששנת השמיטה מסתיימת, עם ישראל צריך להתקהל בירושלים, ולשמוע כמה מפרשיות התורה, ביחד. "הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת".

תתארו לכם מעמד של עשרות אלפים, שמתכנסים יחד, במוצאי חג הסוכות פעם בשבע שנים, ושומעים קריאת תורה ציבורית. ושמה של המצווה, "הַקְהֵל", הוא סוד המעמד. הסוד הוא ההתכנסות, הביחד. כל אחד יכול לשבת בביתו וללמוד תורה, אבל המצווה מבקשת מאיתנו לטרוח, לצאת מהבית לירושלים, ולעמוד יחד עם כל עם ישראל ורק אז לשמוע את דברי התורה. המעמד הציבורי אמור להיות אחר, מחזק ומחבר את עם ישראל. לא כל אחד מתבצר בשבט שלו, במחנה שלו, בתורה שלו, אלא יחד. רק יחד.

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוזרו של המהר"ל מפראג, מסביר בפירושו "כלי יקר" שיש עוד כוח למעמד הזה. כוח התשובה. בימים נוראים אנחנו משתדלים לשוב בתשובה, לחשוב על המעשים שלנו, לנסות ולתקן לקראת השנה הבאה ויש כוח גם לתשובה אישית, של כל אחד בעצמו. תשובה אישית מתקבלת בימים נוראים, אבל תשובה כללית, ציבורית, מתקבלת תמיד.

כשמסתיימים החגים, יש תחושה של לבד, של "נפילת מתח" אחרי הימים הנוראים. הכלי יקר מסביר שדווקא אז צריך להתכנס יחד, ולהיזכר בכוחו של הקהל, "שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו". מיד כשמסתיימים הימים הנוראים, וכל אחד הולך לביתו, חוזר לשגרה שלו, צריך לזכור שאנחנו חלק מעם, חלק מקהל, ויש לנו אחריות הדדית אלה על אלה.

ברגע שאנחנו דואגים לאחים שלנו, לבני המשפחה שלנו, גם לאלה שחושבים אחרת, גם לאלה שאנחנו לא מסכימים איתם על כלום, אנחנו ממשיכים את היכולת לכפר אלה על אלה, להישאר יחד.

מצוות הקהל דורשת מאיתנו לא להתבצר בתיבת התהודה שלנו, עם האנשים הקרובים והדומים לנו, אלא לצאת מעצמנו, להיפגש עם כולם. קשה לצאת מהבית, לנסוע בפקקים עד לירושלים. אבל המעמד מחייב. עצם ההתכנסות יחד מזכירה לנו שאנחנו ערבים זה לזה, אנחנו מביטים זה לזה בעיניים ומתקהלים יחד. מצוות הקהל נועדה לשבור את המחיצות, לדרוש מאיתנו מפגש בלתי אמצעי, שמחזק ומחבר. שנה טובה.