מתי אנחנו בוחרים את הכלל על פני הביטוי העצמי שלנו ומתי לא? מתי אנחנו מניחים בצד את עצמנו, ומתאחדים למען מטרה נעלה?
בפרשות אחרי מות-קדושים מסתתרת הוראה מעניינת, לפיה אסור בתקופת הנדודים במדבר להביא קורבנות ולאכול בשר מחוץ למשכן. הפסוקים בפרק י"ז מפרטים את האיסור: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא".
הפרקטיקה ההלכתית וכל שאר אכילת הבשר, בתקופת המדבר צריכה להיעשות בתוך המשכן, בתוך המרכז הרוחני של עם ישראל. מדובר בהוראת שעה, שהשתנתה לאחר מכן בכניסה לארץ, אבל בתקופה הזו, קורבנות מוקרבים רק בתוך אוהל מועד, במרכז המחנה.
למרות השאיפה לביטוי עצמי, למרות הרצון לאכול בשר בבית על המרפסת, עם ישראל מתיישר לפי הקו של הקב"ה, לפי הוראת משה. ההתכנסות היא פנימה, במקום אחד. יש אחידות בפרקטיקה ההלכתית, כי עם ישראל עוד בדרך, הוא עוד לא בבית. השבטים השונים עוד בתהליך, במסע, עוד לא יושבים בשקט במנוחה ובנחלה. יש משהו מאחד ומקרב בהישמעות לצו אחד, בציות.
עם ישראל היום, 2000 שנה אחרי הנדודים במדבר, עוד נמצא במצב מורכב. המסע שלנו לשקט ולריבונות, שחשבנו שהסתיים, עוד לא תם, ואנחנו נדרשים שוב להגן על הבית. גברים ונשים נקראים שוב ושוב לשירות מילואים, גם אם הם לא רואים עין בעין עם הממשלה, גם אם הם היו מנהלים את הדברים אחרת. אנשים אמיצים, שמניחים בצד את השאיפות, את הרצונות, ומתאחדים למען עם ישראל.
היכולת המדהימה של מאות אחוזי משרתי המילואים להתייצב, להניח בצד את הנוחות, את הקריירה, המשפחה, ולצאת להגן על הבית - מחזקת את הליבה של עם ישראל, מחזקת את המטרה, ומאחדת אותנו.
הרבנית חמוטל שובל היא מנהלת כולל דעה במדרשת או"ת לינדנבאום מבית רשת אור תורה סטון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו