מאהרון הכהן ועד למשפחות השכולות: השיעור החשוב שלמדנו

וידם אהרון. אב שכול שמגיב למות שני בניו בדממה. זה השיא הטרגי של פרשת שמיני, שבה מתים במשכן נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון הכהן.

ביום חנוכת המשכן, שיא השיאים של תהליך הבניה הארוך, נדב ואביהוא עולים בסערה השמיימה. התגובה המפורסמת שלו, "וידם אהרון" זכתה לאינספור פירושים. למה שתק? האם נאלם דום מתוך טראומה או בחירה?

הרשב"ם מסביר כי יש כאן איפוק ונשיאת כאב מתוך הבנה שיש לו שליחות ותפקיד. עיני כל עם ישראל נשואות אליו, ואהרון מתעלה מעל הכאב הנורא ושותק. אהרון מתאבל עמוק בליבו, אבל יודע שיש זמן לכל דבר, גם לאֵבל מתפרץ. הוא יודע גם כי הוא נושא בתפקיד ציבורי, ועליו - תוך כדי הכאב הנורא - להוות גם דוגמה לעם שסביבו.

מלחמת חרבות ברזל הביאה לקדמת הבמה משפחות שכולות רבות כל כך שנושאות את כאבן באיפוק ובכבוד מרשימים. הורים שאיבדו את היקר להן מכל והן מנחמות את הקהילה שלהן, את חברי הבן/הבת, ומחזקות את כולם.

אורן סמדג'ה, שאיבד את בנו עומר, ידליק משואה ביום העצמאות הקרוב. הוא הדגיש שהכבוד אינו שלו, אלא מוקדש לכל גיבורי ישראל שמסרו את נפשם במערכה האחרונה.

היכולת להתאבל, לבכות ולעבד את האבל, אך בד בבד לראות את התמונה הגדולה, לנחם אחרים ולחזק את העם כולו הוא שיעור חשוב שלמדנו מאהרון הכהן. אשרינו שאלה האנשים שאנחנו מעלים על נס, מי שהקריבו את היקר להם מכל ועדיין מחזקים את כולנו ומובילים את המחנה.

הרבנית חמוטל שובל היא מנהלת "כולל דעה" במדרשת או"ת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון.