מותה של אגדה

מרסדס סוסה, מי שהיתה ידועה בתור "קולה של דרום אמריקה", מתה אמש ממחלת כליות, והיא בת 74. אבל מי שחזה בהמולה מול היכל התרבות בתל אביב כשהופיעה בארץ בשנת 1996, היה יכול בקלות לראות שהיא גם היתה אחד מן הקולות החשובים שלנו. רק עיניה האינדיאניות, הפונצ'ו שלגופה וכמובן הספרדית שבפיה הבהירו כי מדובר למעשה במישהי ממקום אחר.

המלכה מרסדס נולדה בעיר סן מיגל דה טוקומן, בצפון-מערב ארגנטינה. היא זכתה בתחרויות שירה בנעוריה והפכה עד מהרה לאגדה. שיתוף הפעולה בינה לבין בעלה הראשון, מנואל אוסקר מאטוס, החיה את מסורת שירי העם של ארגנטינה בשנות ה-60.

בתוך זמן קצר היתה סוסה לכוכבת. הכינוי "השחורה" דבק בה בשל שערה הכהה, אבל התכנים שהפיקה תמיד היו בהירים וקורנים. היא תמכה במאבקים למען זכויות האדם וזכויות העובדים, וייצגה את כמיהות השחרור של העם הארגנטינאי לאורך שנים של דיכוי טוטליטרי. לאחר שנעצרה על הבמה במהלך הופעה בשנת 1979, גלתה מארצה למשך כמה שנים וחיה באירופה.

פעילותה הפוליטית לא גרמה מעולם לניכור בינה לבין ישראל, אותה אהבה. סוסה שיתפה פעולה עם אמנים ישראלים כמו דיוויד ברוזה, אביב גפן ומיטל טרבלסי, וביקורה האחרון בארץ, שנערך בחודש אוקטובר, גרר מחאות בשל סמיכותו למלחמה בעזה. סוסה בחרה לבוא בכל זאת. "אני אוהבת את ישראל", הכריזה עם בואה, "אני מרגישה כאן כאילו שאני בארגנטינה".

אם יש שיר אחד שנבע מתוך הסערפת ההיא ויישאר מהדהד לעולם זהו "תודה לחיים" ("Gracias a la vida") שחיברה ויולטה פארה הצ'יליאנית. אבל סוסה, שהוציאה יותר מ-70 אלבומים, העניקה את קולה לכמה מהשירים היפים בתולדות העולם, בהם "הכל משתנה", "אני באה להציע את ליבי" ועוד.

שום דמות אינה מזוהה יותר ממנה עם תרבות הנואבה קנסיון, המסורת המחודשת של שירי עם בדרום אמריקה. אבל יותר מזמרת, היא היתה אמנית שביטאה מצפון אנושי ועוצמה נשית. היא היתה אחת הדיוות האותנטיות האחרונות.