ההופעה שלא הייתה

נורא נוח להתייחס למותו המפתיע של גדול התרבות אריק איינשטיין כחוויית אבל קולקטיבית של עם ישראל כולו, אבל ככל ששומעים את ההספדים השונים, של אמנים, חברים, ומעריצים, מתחזקת התחושה כי לא היה אריק אחד, היו רבים – כל כך הרבה שלכל אחד מאיתנו היה אריק משלו: היה את הילד הפרוע, המרדן, הבוהמיין. ואת המאהב השרמנטי והרגיש. ומה עם מלח הארץ? הספורטאי, אוהד הפועל בעל הרגליים הארוכות. היה גם את האיש הביישן והצנוע, שמסתגר בביתו עם התה והסיגריות.

לפני מספר ימים נקלעתי לשיחה על אריק, בה התווכחו מספר מחברי אם תהיה הופעת קאמבק פומפוזית של אריק לפני מותו, או שימשיך להסתגר בביתו, בלי להיפרד באופן רשמי. היה נראה כי בסופו של דבר כולם מחכים לאיזה רגע היסטורי, ראשון מסוגו, חוויה סמלית שתצליח לזקק איזה אמת ישראלית ברורה ואחידה. רגע שיעניק לנו את תחושת הגאווה החמקמקה בזהות הישראלית ויהווה נקודת רתיחה בלתי נשכחת לתרבות שלנו, עם הופעה של הגדול מכולם. והוא יעלה על הבמה, זקוף וגאה, עם החיוך ההוא וההליכה הנונשלנטית, ובקלילות מרטיטה, הוא ישחרר אותנו מהערגה הזו לעבר וייתן לדור שלם להרגיש שהוא מכיר בהם ובאהבתם אליו.

זה יכל להיות נהדר, היינו נפגשים בפארק, ושומעים את הלהיטים תוך כדי ריקודים, מחיאות כפיים, שריקות, צילומים באייפון ותיוגים ברחבי הרשת. ואז כולנו היינו חוזרים הביתה וסוגרים את הפינה הזאת – הנה אריק חזר לבמה, סיפק את הצורך הזה שלנו, כולנו מרגישים שקיבלנו מה שרצינו ואנחנו יכולים ללכת לישון בשקט. אבל הוא לא עשה את זה.

והיום, בעת הפרידה האינטימית והקולקטיבית, נראה כי אולי התרחיש הפנטסטי של הופעה בפארק אינו הכרחי יותר כי הפרידה האמיתית מתרחשת בינינו לבין עצמנו. הפרידה הזו היא מהאריק שבתוכנו, שבזכרוננו, ולכל אחד יש אחד אחר לחלוטין. יכול להיות שאריק העדיף שנזכור אותו, ונאהב אותו כמו שאנחנו בוחרים, על סמך החיבור הרגשי שלנו ליצירותיו, ולא על סמך, הופעה אחת. ונכון, לא קיבלנו אירוע חגיגי בעל הילה רומנטית, עליו נוכל לספר בעתיד לילדנו, אבל במקום קיבלנו רגע יומיומי ונקי ממניירות, בו כל אדם יושב בחדרו עם שיר אהוב אחד ואומר להתראות.