הרב חיים דרוקמן איזן בין קצוות - אך גם עמד על דעתו

יותר מכל היה הרב חיים דרוקמן רב נורמלי - רב השפעה, אבל נורמלי. אמירה שכזאת עלולה כמובן לכוון מיידית לאלה שאינם נופלים בגדר זה. אלא שבמקרה של הרב דרוקמן היא באה להדגיש חיוב, ולא שלילה; הן, ולא לאו.

דרוקמן היה נורמלי בכך שחיבק והכיל כמעט את כולם. הוא היה נורמלי בכך שדיבר ללא התלהמות, ביישוב הדעת ודבריו הושמעו ולכן גם נשמעו בנחת. הוא היה מנקיי הדעת שבחבורת רבני הציונות הדתית.

הוא חף משיקולים ואינטרסים אישיים, שהקדיש את עתותיו לענייני הכלל והציבור ולמצוקות הפרט. כולם היו שווים בעיניו: השרים והפוליטיקאים, אנשי הצבא, הנוער המתלבט והמשפחות שבמצוקה - וכולם מצאו נתיבות לליבו ולביתו הפתוח. דרוקמן לימד זכות כמעט על כל אדם, מעין גרסה מודרנית של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שבמאה ה-18 נודע בכינויו "סנגורם של ישראל". ר' חיים היה סנגורם של ישראל שתי מאות אח"כ.

אורי אורבך כתב פעם על "הדתיים הנורמליים", שהיהדות שלהם טבעית עבורם כמו אוויר לנשימה. "על האוויר שלנו", העיד אורבך על עצמו ושכמותו, "איננו שואלים יותר מדי שאלות ולא מתפלספים יותר מדי. כל עוד אפשר לנשום בנחת אנחנו צורכים אותו בכמות הנדרשת. בלי אוויר פסגות ובלי טחב מרתפים. רק עם הידיעה שבלי אוויר - אין חיים.

גם הרב דרוקמן נמנה מבחינות רבות עם "הדתיים הנורמליים", ולכן היה עבור רבים מהם היה "הרב הנורמלי". רב לכל דבר, מהציונות הדתית הקלאסית והלא מתיימרת, אבל גם רב שאינו מסתגר ושואף שתלמידיו ישפיעו בכל תחום ב"מדינת ישראל - ראשית צמיחת גאולתנו.

רב של שגרה, לא של ניצוצות. רב של אהבת ישראל במובן הפשוט, היפה והכי אמיתי של המילה. ששימש כסנדק באלפי בריתות, שהשיא אלפי זוגות, שדרש אלפי דרשות, שנאם במאות אזכרות,  שספד להמוני נפטרים, שפקד אלפי בתי אבלים. ושנוכח בשגרה של רבים מאיתנו.

לא נתפס לקיצוניות

בעיקר היה ר' חיים מורה ומחנך, תארים בהם התגאה לעיתים יותר מאשר ברבנותו. הוא היה גם הקומונר של רבים מאיתנו. 70 שנה כיהן כחבר בהנהלה הארצית של בני עקיבא, הדריך וכיוון, דייק והשלים, כאילו לא חלפו עשורים רבים מאז הדריך את שבט איתנים המיתולוגי בתנועה.

הוא פישר ואיזן בין קצוות, ולא נתפס לקיצוניות, אך בד בבד גם עמד על דעתו ותמיד נשאר ממלכתי. הוא הקפיד שלא לצאת נגד המדינה, גם כשקברניטיה אכזבו אותו. פעם אף נזף בנערים שכינו את ממשלת אוסלו "ממשלת זדון".

בעשור האחרון לחייו הוא הפך גם לאדמו"ר של הציונות הדתית, או כפי שהגדיר אותו אתמול הרב חיים נבון "האדמו"ר המדריך", זה שאינו מסתגר במגדל שן ועד שנותיו האחרונות נודד בין רבבות חניכיו ותלמידיו, בניהם ונכדיהם.

הם ואנחנו אהבנו את פשטותו. את הנורמליות שבו. את העובדה שדיבר איתם בגובה העיניים, ללא התנשאות, ללא שיגעונות גדלות. הוא היה מגשר, כתלמיד חכם אמיתי, בין דקדוקי ההלכה והחיים, מתוך הבנה שהתורה היא תורת חיים. כך בגיור, כך בפוליטיקה, כך ביישובים ובישיבות הכה רבות שבהקמתן וקיומן היה מעורב.

הרב בני לאו, שראה את דרוקמן בעיני רוחו בדמות "הבריח התיכון", שהעמיד וחיזק את קרשי המשכן כתב אתמול: "תמו ימי החנוכה. השמש של שמונת הקנים סיים את עבודתו והשיב נשמתו לבוראו".

באחרית ימיו, נשאל הרב דרוקמן מי ימשיך את הנהגתו? על כך השיב: "לא אלמן ישראל" - צריך לקוות שאכן כך.