"יש בארץ סוג של ספרות אימה - מה יקרה כשהחרדים יהיו רוב. הפחד הוא שכל החילונים יישלחו לסמינרים של קירוב ליהדות, ופעילויות חברותיות רבות נאסרות". במילים אלו מתאר הרב יהושע פפר, רב קהילה, משפטן ועורך כתב העת "צריך עיון", את המחשבות המלוות את דמותה של החברה החרדית.
על פי נתוני ההולדה, בעוד כמה עשורים החרדים יהיו כשליש מאוכלוסיית המדינה ויהפכו למגזר הגדול ביותר. סוציולוגים ודמוגרפים עוסקים בשאלה הזו לא מעט, אך הרב פפר מעניק מבט מלב ליבה של החברה החרדית־ליטאית ופורס מבט חברתי מורכב ומפוכח. "המצב כיום הוא שגם החרדים עצמם מפחדים ממה שיקרה כשיהיו רוב, כי אין חזון ואף אחד לא יודע מה יהיה. אנחנו בכלל לא ערוכים לכך. אי אפשר הרי לנהל מדינה כמו שטיבל. כששאלו פעם את השר יעקב ליצמן מה יעשה כשיהיה רוב מנדטים של חרדים, השיב 'לעולם לא נהיה רוב'. המראיין שאל, 'מה יקרה אם כן תהיו?' וליצמן חזר והשיב: 'לעולם לא נהיה'.
"כשפוליטיקאי אחר נשאל זאת, השיב: 'נתקשר לנשיא ארה"ב ונבקש להיות המדינה ה־51'. הם צודקים: אנחנו לא יכולים להיות רוב במצב שלנו היום, מכיוון שאין לנו משנה סדורה או אפילו לא־סדורה של ניהול מדינה. כל הרעיון של החברה החרדית הוא של קהילת מיעוט, וזה מקום נוח שמאפשר התבדלות מקסימלית אך גם גוזר השפעה מינימלית. זו היתה חלוקת העבודה בין בן־גוריון לחזון איש בקום המדינה: בן־גוריון עוסק במדינה, והחזון איש בעולם התורה והישיבות. החלוקה הזו השתמרה עד היום, אבל אין לה היתכנות. לכן לא רק החילונים מפחדים, אלא גם החרדים".
הרב פפר ניצב על הגבול המחבר בין החברה החרדית לכלל החברה הישראלית. הוא נטוע עמוק בעולם החרדי ובהשקפתו, אך בפעילותו ובהשקפתו שלו הוא מצליח לגרום להשקה בין העולמות השונים. כעורך כתב העת החרדי מבית קרן תקווה "צריך עיון", הוא משקיף פנימה אל נבכי החברה החרדית במבט עמוק של הזדהות ואהבה ומצליח לראות גם את שחסר, את הנקודות שעוד דורשות עבודה, חידוד או שינוי, וגם את "האזורים המתים", שטרם הושקעו בהם חשיבה ועיון. אין כמעט נקודה רגישה בחברה החרדית שהוא לא פועל בגזרתה: צבא, אקדמיה, משפט, חינוך והגות, כלכלה ומדיניות - בכולן הוא מצליח לפרוץ דרך חדשה־ישנה, לא רק במחשבה חדשה אלא גם בעשייה ענפה.
אנחנו נפגשים במשרד שלו שבמשרדי קרן תקווה, לא הרבה אחרי שאשתו עברה ניתוח לתרומת כליה. "תחושה עילאית שאפשר בכלל לעשות דבר כזה", הוא אומר בהתרגשות. הרב פפר חי עם משפחתו בשכונת רמות ב' בירושלים, שם הוא משמש רב קהילה אנגלוסקסית. הוא נולד וגדל באנגליה ב־1976 בשכונת הֶנְדוֹן שבלונדון באוכלוסייה דתית־חרדית גדולה. הצטיין בלימודים, ובגיל 17 החליט לעלות ארצה וללמוד בישיבת מיר הליטאית, במקום להמשיך ללימודים אקדמיים במוסדות הנחשבים באנגליה כמו אוקספורד או קיימברידג'. הוא נכנס אל ליבה של החברה החרדית הישראלית המבודלת, אך לא זנח את רוחה של היהדות הבריטית.
"באנגליה מכבדים מאוד את מוסדות המדינה. יש שם תרבות שמרנית מבוססת לצד נימוס בריטי מובהק. אני רואה בכך ערך", הוא מספר על היסודות התרבותיים שמלווים אותו בעשייתו, "באנגליה, שלא כמו בישראל, לא צריך להגיד בדיוק את מה שאנו מרגישים בפנים, למי מצביעים או כמה מרוויחים, אלא מחשיבים את ההצגה הרשמית, המהוגנת. יש בכך חשיבות. מצד אחר, קיימת בישראל אנרגיה מיוחדת, וזה דבר שכמובן אימצתי והפנמתי עם הזמן, חוצפה מסוימת להעז ולנוע קדימה, לעשות דברים שקצת יוצאים מהמסגרת. אלה דברים שהפכו להיות גם חלק מהחיים שלי, ואני מאזן בין שני הקטבים האלה".
"חרדי מייצג"
פפר הוסמך לרבנות על ידי הגרז"ן (הרב זלמן נחמיה גולדברג ז"ל) והוכשר לדיינות אצל הרב אשר וייס, שאצלו למד שנים רבות. אחרי תקופת הלימודים בישיבה, כשכבר שימש דיין בבית דין פרטי בירושלים והוא בן 33, החליט לעשות מעשה נועז וחריג בזמנו - ופנה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. "בין השאר, הפריע לי מאוד המתח, לפעמים העוינות, בין הקהילה החרדית לבין מה שקרה בישראל של אז, שנת 2009", הוא מספר על המניעים, "זה הורגש הן בפוליטיקה, הן בסוגיות חברתיות שזעקו אז - הגיוס לצה"ל, מאבקים על קברים, סוגיות השבת ועוד - הן בתקשורת ובתחושה הכללית. הרגשתי שהמציאות הזו לקויה, שזה לא אמור להיות ככה, ושככל שאני מתבדל מאחורי החומות של השכונה החרדית אני לא באמת יכול להכיר את הסיפור הזה, קל וחומר לפעול בו לטובה".
איך הרגשת בתור חרדי בודד בחוג למשפטים?
"זה היה צעד לא פשוט בתור דמות חרדית־רבנית, אך מכיוון שטרם הגיעו תלמידים חרדים לאוניברסיטה, אף אחד 'מבפנים' לא היה צריך לדעת. הייתי בהחלט דמות חריגה בנוף הפקולטה, אבל החוויה היתה נהדרת. הגעתי לשם בתחושה של שליחות. היה לי חשוב להגיע בתור אברך, עם החליפה והכל, אדם חרדי מייצג. הייתי משתתף מאוד פעיל, והסוגיות המשפטיות מאוד מתאימות לבן ישיבה שיכול להשתתף בהן. מטבע הדברים, דיונים רבים במשפט חוקתי עסקו בציבור החרדי, ועלו גם סוגיות רבות שנושקות לסוגיות תורניות, של מוסר, של הלכה. מצאתי שיכולתי לתרום מאוד לחוויה של הכיתה.
"המרצים מאוד נהנו מזה, ועם לא מעט סטודנטים יצרתי חברויות, למדנו תורה יחד, וסטודנטים וסטודנטיות אפילו ביקשו ממני לחתן אותם. מצאתי שבמקום העוינות יש הרבה יותר סקרנות. הרבה סטודנטים שהרגישו ניכור עמוק מאוד לרבנות, מצאו פתאום שיש דמות רבנית שחולקת איתם את ספסל הלימודים, חולקת איתם סיכומים, וזה יצר קשר מאוד מיוחד. חלק מהקשרים נמשך עד היום".
"מפריעה לי ההתלהמות"
בשנה השלישית ללימודיו כבר הוקמה תוכנית ייחודית עבור חרדים באוניברסיטה, והמגבעת השחורה של פפר כבר לא בלטה כל כך בנוף. גם היום הוא פוקד את שערי האוניברסיטה, כמרצה בפקולטה למשפטים ובבית הספר לעבודה סוציאלית. את ההתמחות שלו עשה בבית המשפט העליון אצל השופט ניל הנדל.
"זו היתה חוויה מיוחדת מאוד. הנדל הוא שופט יוצא דופן, והעבודה איתו היתה צמודה מאוד. אפילו הכתיבה של פסקי הדין נעשתה בצמוד אליו. היינו יושבים יחד בחדר עם שני מסכים וצופים שנינו בנכתב, אז זו היתה חוויה מעשירה מאוד. מעבר לעבודה עם הנדל, הפכתי בביהמ"ש להיות סוג של משאב כללי למשפט עברי. כל השופטים רוצים לשלב, אפשר לומר לקשט, בציטוטים מהמשפט העברי, וכך יצרתי קשרים טובים עם לא מעט משופטי בית המשפט העליון.
"מובן שהכניסה לבית המשפט היתה צעד מאוד משמעותי, ועשיתי אותו רק אחרי התייעצות עם רבותיי. פתאום זו היתה עבודה פול־טיים שלא אפשרה שילוב עם לימוד בכולל או עם רבנות ודיינות. זה ממש היה לצאת מאזור הנוחות החרדי ולהיכנס לסיפור אחר לגמרי".
כיום מושמעת ביקורת רבה על הנעשה במערכת המשפט. איך אתה מביט על התופעה הזו?
"מפריע לי השיח המתלהם. זה נובע מתוך חוסר יכולת או מחוסר מוכנות להציב אלטרנטיבה. אי אפשר לפרק את בית המשפט העליון, מובן מאליו שהמדינה חייבת את המוסד. אבל השאלה היא מהן הסמכויות של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ: על פי אילו קריטריונים אמור בית המשפט להכריע אם לשמוע תיק או לא? האקטיביזם המשפטי צריך אולי להיות מרוסן יותר, אבל מה המנגנון שמרסן את בית המשפט העליון? וכיצד ניתן לפתור את בעיית המשילות של הכנסת, שבהחלט לא נוצרה על ידי בית המשפט העליון? כלומר, יש כאן סוגיות רחבות שדורשות מענה מורכב.
"השיח המתלהם בעייתי כי הוא מושך חלק נרחב מהציבור, שלא מודע לעדינות ולמורכבות של הסוגיות. אני מצפה מחברי הכנסת לקבל יותר אחריות ולדבר בצורה שמתכתבת עם המציאות, לכל הפחות. אני מבין שאנשים מחפשים את הפופוליזם, ואיני סבור שזו מילת גנאי - אפשר לרצות להיות פופולרי - אבל צריך לעשות את זה בצורה אחראית. חז"ל אומרים שאסור להחריב בית כנסת אחד עד שבנית את השני. גם פה, אי אפשר להגיד שצריך לפרק את בית המשפט".
בעבר הציבור החרדי נתפס כניטרלי ביחס לסוגיות מדיניות, לא פעם אף בעל נטיות שמאליות. כיום הציבור החרדי ימני יותר?
"גם בשנות ה־80 וה־90 התפיסות הפנימיות, ה'רדומות', של הציבור היו של ימין מדיני, אבל זה פחות בא לידי ביטוי, בהתאם לחלוקת העבודה שהזכרתי קודם. כאשר הלכו וגברו המעורבות וההשפעה החרדית בכל שדרות המדינה, וגם מפלס המתח מול המדינה ירד מהרמה הגבוהה של תקופת קום המדינה, הפך הציבור, ובמיוחד הציבור הצעיר, להיות יותר לאומי באופן גלוי. לא בכדי הפכו המפלגות החרדיות לחלק מהותי של 'גוש הימין'. אילו הנוער החרדי היה חשוף יותר לספורט, למשל, ואילו ישראל היתה מצליחה בזירה הבינלאומית, הוא היה אוהד גדול של הנבחרת, וכאשר חרדים מגיעים לחו"ל הם כמובן גאים להיות ישראלים.
"נוסף על כך, יש היום גם עיסוק רעיוני בשאלה מה נכון עבור מדינת ישראל, בעוד בעבר לא השקיעו בזה מחשבה כל כך. עדיין רואים פרסומים בעיתונות החרדית, שלפיהם אנחנו 'לא ימין ולא שמאל אלא ניטרליים, יש לנו שולחן ערוך ודעת תורה', אבל רוב הציבור לא חושב כך היום. הוא כן חושב שצריך לגבש תפיסות באזורי המדיניות השונים, ומתוך העיסוק מגיעים גם לביטוי ממשי קונקרטי בשטח. העובדה שחלק מסוים מהציבור החרדי - מנדט, מנדט וחצי - מרגיש חוסר שביעות רצון או ניכור מסוים מהמפלגות החרדיות, יוצרת בעיה גדולה לממסד החרדי.
הנהירה החרדית אל איתמר בן גביר מגיעה מצעירים שמחפשים מענה: יש פיגועים בבני ברק, באלעד, בכל המדינה, ובן גביר נמצא שם ונותן מענה לבעיות האלה, כשהממסד החרדי מתקשה. אפילו ח"כ פינדרוס הוקלט באומרו שצריך להביא דחפור ולהפיל את בית המשפט העליון, כי הוא מרגיש מאוים מבן גביר".
גם כשהוא מדבר על הסוגיות הנפיצות ביותר נשאר הרב פפר רגוע, מסדר היטב את דבריו ומתבונן מעבר לרגע הנוכחי. בגיל 7 הוריו התגרשו. כבן בכור הוא הרגיש צורך לקבל אחריות למצב המשפחתי החדש. המעבר בין דירות ההורים ונקודות המבט השונות שלהם הם שאפשרו לו, לדבריו, לפתח את היכולת להכיל השקפות שונות על החיים. "בזכות הגירושים של הוריי למדתי איך לתווך בין גורמים שלא מסתדרים הכי טוב ביניהם. למדתי כך לדבר עם כל אחד בשפה שלו. זה כלי שכל החיים אני משתמש בו".
אכן, נדמה שזה הכלי שמאפשר לו לפעול לשילוב החברה החרדית בלי שהיא תאבד את שפת האם שלה, בין השאר כשותף להקמת ישיבה תיכונית חרדית בשנת 2013, "חדוות תורה", שם גם חינך ולימד, וכחבר בוועד המנהל של עמותת "נצח יהודה", המלווה מסלולי גיוס ייעודיים לחרדים.
"הרעיון להקמת הישיבה התיכונית נבע מתוך רצון להקים ישיבה שיש לה גם מצוינות לימודית־תורנית, וגם תשלב לימודי חול ברמה שתאפשר תעודת בגרות. חשבתי שהדגש לא צריך להיות על תעודת בגרות, אלא על כלים בסיסיים לחיים. במאה ה־21 אנגלית היא כלי כך חיוני והכרחי, אפילו לדברים הכי בסיסיים בחיים. מובן שהורים רצו שתהיה גם תעודת בגרות, וכך היה, ולצד אנגלית לומדים בישיבה מתמטיקה, מחשבים, אזרחות, וכמובן תנ"ך (שראוי שיילמד בכל ישיבה)".
להכיל את השוני
אל הוועד המנהל של "נצח יהודה" הצטרף לאחר שהעמותה חיפשה את דרכה מחדש. השילוב של חרדים בצבא הוא מהסוגיות הכאובות ביותר ביחסים בין המגזרים השונים בארץ, ופפר רואה את חשיבות הגיוס אך גם מודע לכך כי הגדודים הייחודים לא פונים למיינסטרים החרדי.
"האתגר של שירות חרדים בצה"ל הוא אתגר עצום. זוהי סוגיה מוסרית שכבר התורה מתייחסת אליו בפרשת בני גד ובני ראובן: 'האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?' חייבים להכיר בזה שבניגוד לאם החרדית, אמו של בחור לא־חרדי דואגת ימים ולילות מה יעלה בגורלו. עלינו להפנים את העובדה הזו, להבין שהצבא קודם כל מגן עלינו ומאפשר לנו את כל הטוב שקיים במדינת ישראל, ולהגיע לסוגיה מתוך עמדה של הכרת הטוב. הצבא חייב להיות ברירת המחדל עבור מי שלא מצא את מקומו במסגרות התורניות, כפי שהורו בעבר רבני הציבור החרדי. הרבה פעמים מדובר בנוער נושר ומאותגר, ועבורו הצבא יכול להיות פתרון מעולה".
מצד אחד רוצים לגייס חרדים, מצד שני רוצים ליצור יותר גדודים מעורבים בין נשים לגברים. איך זה מסתדר?
"אני לא בא להיכנס לשאלה אילו תפקידים נשים יכולות לבצע, אבל פשוט צריך לא לכפות על החיילים תפיסות ערכיות שאינן שלהם. אין מניעה שחיילות, שיכולות להיות קרביות, ישרתו ביחידות הרלוונטיות. אבל שחייל דתי יצטרך לשרת בגדוד או בפלוגה מעורבת - זה לא יעלה על הדעת. יש גם משמעות לתפיסות שהצבא מאמץ במובן ההצהרתי, כחלק מחיל החינוך הדואג להפנמת ערכים בקרב החיילים. יש לנקוט משנה זהירות שלא לגרום לניכור אצל חלקים גדולים מהחברה הישראלית".
אתה פועל באזורים מאוד רגישים. לא קשה לדמיין את ההתנגדויות והלחצים שמופעלים במקומות האלה.
"מובן שהיו ויהיו התנגדויות, כמו לכל מי שפועל בדרכים שיש בהן חידוש. אבל אנחנו פועלים בזהירות ומנסים לגבש דרכים שבהן נוכל לשמר את הטוב שלנו תוך ניווט במציאות מורכבת. הייתי מעורב בהרבה פרויקטים שאפשר להגדיר אותם 'בוטיק', אך הסיפור הגדול הוא התפיסה והגישה שלנו בתור ציבור ענק, וכיצד נתמודד מול אתגרים בפנים ובחוץ. זה מה שיכריע את עתידה של החברה החרדית ואף את זה של מדינת ישראל.
"אני מכיר לא מעט חבר'ה שפונים לציבור החרדי ואומרים: 'תהיו קבוצת מיעוט, מיעוט מסכן'. כמו בארה"ב ביחס לקבוצות מיעוט שונות, השמאל הישראלי רואה בחרדים קבוצה לא־לאומית וקורא לה להיות חברת מיעוט הדורשת את זכויותיה מהמדינה. גם בתוך החברה החרדית יש כאלה שדוגלים בדרך זו: הערבים יודעים לפעול בדרך זו, וכדאי לנו ללמוד מהם. אני סבור שאנחנו לא צריכים להיות קבוצת מיעוט עלובה הדורשת זכויות, אלא חלק מהרוב היהודי בישראל שיש לנו המון לתרום לו. הפוליטיקה החרדית כבר הפכה להיות חלק מגוש הימין ותתקשה מאוד לצאת ממנו, גם אם יש פוליטיקאים שמדברים על אופציות של יצירת בריתות אחרות. הציבור החרדי לא שם.
"הסיבה שהחרדים התנגדו לציונות או למדינה אינה בגלל שהיא מדינה יהודית, אלא בעיקר בגלל שהיא מדינה לא מספיק יהודית. היום, בהתאם לשיעור אוכלוסייה ולמעורבות הגוברת, יש לנו הזדמנות להשפיע על המדינה בצורה חיובית וטובה. לא צריך לכפות את הדת על אחרים, אבל עלינו לגבש תפיסות כיצד המדינה יכולה להיות כמה שיותר יהודית - ברשויות שלה, בפרהסיה שלה, במנגנונים שלה - תוך התחשבות כמובן בציבור גדול שאינו שומר מצוות. יש הרבה עבודה לפנינו".
את פיתוח המצע ההגותי של החברה החרדית פפר מבקש לקיים דרך כתב העת שהוא עורך, "צריך עיון", הזוכה לעשרות אלפי קוראים בכל חודש. "הציבור החרדי כמעט לא עסק בצורה רצינית ומשמעותית בשאלות הגדולות שעולות בחברה. יש כמובן דיבורים, אבל אין הגות מסודרת, וזו הבשורה המשמעותית של 'צריך עיון'. המגוון העצום של נושאים שעולה בגיליונות הוא בלתי נלאה - משאלות חברתיות של אינטרנט, תרבות, מוזיקה ואקדמיה, דרך שאלות של מדיניות כמו פגיעות מיניות, כלכלה, טיפול פסיכולוגי ומגדר, ועד לשאלות מהות של אמונה. כל אלה נושאים בוערים בעולם כולו, וגם אנחנו צריכים לגבש לעצמנו דרך - דרך תורנית, דרך שמתאימה לערכים שלנו - בתוך ים סוער. אם בעבר סוגיות אלו פחות הטרידו, כיום המחיצות של החברה החרדית כבר אינן הרמטיות אלא סופגות או אפילו מחוררות, ורבים מאותגרים מהשאלות הגדולות שעלינו לעמוד מולן.
"זה נכון בגלל הגודל של החברה, וזה נכון בגלל האינטרנט, שבין שנרצה ובין שלא נרצה חדר עמוק לחברה. אנחנו כבר לא בעידן של מאבק מול הטלוויזיה, שם זה היה מאבק קל: אם היתה לך אנטנה על הגג, לא היית חלק מהציבור. האינטרנט הוא לא כזה. הוא נסתר, ולא רק זה - הוא גם כלי עבודה. וזה דורש מאיתנו מענה".
לקראת סוף הראיון, במשרד שניצבות בו ארונית עמוסה בספרי קודש לצד ארונית עמוסה בספרי כלכלה ומדינה, אני מבקש ממנו לספר משהו מחייו שלא כולם יודעים. הוא בוחר לספר על חוויית הנחיתה בארץ בהיותו נער, והמוזיקה שליוותה אותו אז: "יש לי דודים לא חרדים שגרים בארץ, והם ליוו אותי עם פסקול של אריק איינשטיין ושלמה ארצי. גיליתי שיש בישראל מוזיקה איכותית ויפהפייה, וגם בתור אדם חרדי המוזיקה הזו ממשיכה ללוות אותי". הוא מתעקש לספר גם על מה שלא הצליח לו בדרך, כמי שנראה אולי שמניפת העשייה שלו אינסופית.
"אשתי כל הזמן מאתגרת אותי בבית לספר סיפורי כישלנות", הוא מחייך חיוך גדול, "אם אתה לא יודע להיכשל, אתה בוודאי לא תדע להצליח. אחד הכישלונות המעצבים היה כשסיימתי תיכון בציונים יוצאי דופן, וכולם אמרו 'הוא בטח ימשיך לקיימברידג' או לאוקספורד'. רציתי ללמוד מתמטיקה או משפטים, אבל לקיימברידג' לא התקבלתי פעמיים, וזה היה אכזבה וכישלון מהדהד וקשה עבורי. בסוף אני מסתכל אחורה ואני יודע שאם כן הייתי מתקבל אז, לא הייתי ממשיך את הלימודים בישיבה, לא הייתי מגיע לארץ ולא הייתי עושה את כל מה שעשיתי. עצם החיים שלי בישראל זה בזכות הכישלון ההוא, וזה מעמיד את הכישלונות בפרופורציה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו