1985. אני בת 14. הולכת עם חברים מהכיתה להופעה של מועדון תרבות בפארק הירקון. ההתרגשות בעיצומה. התמונות של סולנה בוי ג'ורג' פיארו את קירות חדרי, אבל מושא אהבתי האמיתי היה המתופף החתיך ג'ון מוס. מי ידע אז שהוא מנהל מערכת יחסים עם בוי ג'ורג'? מבחינתי הוא היה בעלי לעתיד.
יותר מ־30 שנה חלפו מאז, ושוב אני הולכת להופעה של מועדון תרבות. כבר לא פארק הירקון, ג׳ון מוס כבר לא מושא אהבתי (ועדיין חתיך!) ובוי ג׳ורג׳ נראה אחרת לחלוטין, אבל "Do You Really Want to Hurt "Me הוא עדיין אחד השירים האהובים עלי ביקום.
השיר הזה יגיע רק לקראת סוף המופע, אבל כבר בפתיחה עם "The Church of the Poisoned "Mind נראה שהגרוב השחור של הלהקה שרד היטב את מהמורות הזמן. מלווה בחברי הלהקה, בשלוש זמרות ליווי, בסקסופוניסט ובחצוצרן, בוי ג׳ורג׳ נכנס לבמה בבגד שחור מלא במגיני דוד בצבעי צהוב ואדום ובכובע בוקרים צהוב, מוכן לתת את השואו המצופה ממנו.
כשהוא פותח את הגרון, ניכר שהיכולות הווקאליות המופלאות שלו נפגעו קצת במהלך השנים, אבל זמרות הליווי מאזנות אותו כשצריך ומוסיפות עומק.
ג׳ורג׳ גם מתייחס לזה ואומר: ״אומרים לי שאני לא נראה ולא נשמע אותו דבר. אתם לא חושבים שזה היה קריפי אם הייתי נשמע ונראה אותו דבר? אני בן 56!״ ונענה במחיאות כפיים.
לאורך כל המופע הוא מתקשר עם הקהל, מספר סיפורים וניכר שהוא נהנה מכל רגע על הבמה. הקהל משיב לו חום ואהבה.
הלהקה מבצעת את כל להיטיה מהאייטיז, עושה קאבר לרולינג סטונס ומשמחת את הקהל שהגיע מוכן לערב נוסטלגי.
בסיכומו של דבר: אחלה מסיבת אייטיז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו