מורשת אבות: הצבעת ח"כ סלומון נגד חוק לימוד תורה היא מהות יהדות אתיופיה

יש רגעים שבהם הכרעה פוליטית הופכת למבחן של מצפון. כך היה כאשר חבר הכנסת הרב משה סלומון בחר להתנגד להצעת החוק שביקשה לעגן את לימוד התורה כ"זכות יסוד", אף שידע כי ישלם על כך מחיר אישי ופוליטי.

לאחר ההצבעה הסביר כי לא היה מסוגל להביט בעיניהן של המשפחות השכולות ולהצביע בעד חוק שעלול להתפרש כהפרדה בין עולם התורה לבין האחריות המשותפת להגנת המדינה.

כדי להבין את החלטתו אין די להתבונן במציאות הפוליטית. יש להבין את עולמה הרוחני של יהדות אתיופיה, שממנה צמח. אחד ממאפייניה הייחודיים הוא החיבור בין התודעה הדתית לבין התודעה ההיסטורית. שתי התודעות אינן מתחרות זו בזו, אלא משלימות זו את זו: האמונה מעניקה משמעות להיסטוריה, והאדם נקרא להיות שותף פעיל במימוש רצון ה' בעולם.

תפיסה זו בולטת ביחסה של יהדות אתיופיה לסיפורי המקרא ולספר המכבים, שהיו חלק ממסורתה. יהודה המכבי, אסתר ומרדכי אינם רק גיבורי אמונה, אלא גם דמויות של מנהיגות, אחריות ומסירות נפש. הנס אינו מחליף את המעשה האנושי, אלא מתגלה דרכו. בלי יהודה המכבי לא היה מגיעים אל פך השמן; בלי אסתר ומרדכי לא הייתה באה הישועה. האמונה באלוהים אינה פוטרת את האדם מן האחריות - היא מחייבת אותו לפעול.

דווקא כאן מציעה יהדות אתיופיה השלמה בין שתי תפיסות שעוצבו בתולדות ישראל. המסורת הרבנית הדגישה את נס פך השמן כסמל לנוכחות האלוהית, ואילו הציונות ביקשה להחזיר למרכז את גבורת המכבים ואת אחריות האדם לעיצוב ההיסטוריה.

אריה בן גוריון, חבר קיבוץ בית השיטה, ניסח זאת בחדות כשכתב: "מה הותירה המסורת ממלחמות החשמונאים? לא סמלי גבורה, ולא אביזרי מלחמה, אלא נר".

גם השיר "אנו נושאים לפידים" מבטא את אותה רוח: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". יהדות אתיופיה שמרה במשך דורות על שתי התודעות גם יחד: הנס והמעשה אינם סותרים זה את זה. פך השמן בא לאחר הניצחון, לא במקומו.

מתוך תפיסה זו אין סתירה בין לימוד תורה לבין השירות להגנת המדינה. התורה היא ערך עליון, אך גם שמירת חיי האדם והגנת הציבור הן מצוות יסוד. השאלה איננה אם התורה חשובה מן הצבא או להפך, אלא כיצד מחברים ביניהם.

במונחי חז"ל: לא ספרא במקום סייפא, ולא סייפא במקום ספרא, אלא ספרא עם סייפא. כך גם חז"ל ביטאו רעיון זה בדמותו של דוד המלך. הם כינו אותו "עדינו העצני". במסורת חז"ל מסופר שכאשר דוד המלך היה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכאשר היה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.

התיאולוגיה המקראית אתיופית מחזיק בעמדה שלא היו לדוד שתי זהויות. הייתה לו זהות אחת. אותה תורה שעיצבה את רוחו היא ששלחה אותו לשדה הקרב, ואותה חרב שהחזיק בידו היא שהגנה על התורה.

האמונה מעניקה משמעות לעשייה, והעשייה מעניקה ביטוי לאמונה. תודעה היסטורית זאת של יהודי אתיופיה יכולה להסביר את העובדה שבאתיופיה, מחוץ לגבולות ארץ ישראל, כבר במשך מאות שנים התקיימה ממלכה ריבונית-ישראלית, האוחזת באמונת אלוקי ישראל. בעצם הקהילה היהודית היחידה מכל קהילות ישראל שהצליחה להקים אוטונומיה יהודית מחוץ לגבולות ארץ ישראל מאז חורבן בית המקדש השני, היא הקהילה האתיופית.

מראה מרגש

במובן זה, החלטתו של משה סלומון אינה רק עמדה פוליטית. היא משקפת מורשת עתיקה הרואה באמונה ובאחריות הלאומית שני פנים של אותה ברית. תפיסה זו מסבירה גם מדוע בני קהילת בית ישראל משתלבים בשיעורים גבוהים בשירות הצבאי, ביחידות הקרביות ובמערכות הביטחון, ובד בבד מקימים בתי מדרש, קהילות ומוסדות תורה.

מבחינתם אין צורך לבחור בין בית המדרש לבין שדה הקרב; שניהם מבטאים מחויבות אחת לעם ישראל ולייעודו.

כאשר נכנסתי ללשכתו של משה סלומון בכנסת, הבחנתי שלצד תמונותיהם של גדולי רבני הציונות הדתית ניצבה גם תמונתו של אביו, יאזזאו סלומון ז"ל. המראה הזה ריגש אותי. באותו רגע הבנתי שהלשכה עצמה היא משל לתפיסת עולמו. מצד אחד בית המדרש של הציונות הדתית, ומן הצד האחר מורשת בית ישראל העוברת מאב לבן.

משני המעיינות הללו הוא יונק את אמונתו, את אחריותו הציבורית ואת תפיסתו שאין לבחור בין התורה לבין ההיסטוריה, אלא לחבר ביניהן. ייתכן שדווקא כאן טמונה תרומתה הגדולה של יהדות אתיופיה לחברה הישראלית. התרבות הדתית שלה, השואבת את כוחה מן התיאולוגיה המקראית, מציעה דרך של חיבור במקום ניגוד: בין אמונה לאחריות, בין רוח למעשה, בין לימוד תורה להגנת המדינה, ובין התודעה הדתית לתודעה היסטורית.

בחברה הישראלית, המתמודדת עם מחלוקות עמוקות, תפיסה זו יכולה להיות מקור השראה חשוב – לא רק להבנת העבר, אלא גם לעיצוב עתידה של מדינת ישראל.

הכותב הוא רב קהילת "קדושי ישראל" בקריית גת, ראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, מרצה סגל פנים בקריה האקדמית אונו, ומרצה מן החוץ באוניברסיטת בר-אילן ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן