בימים שבהם האנטישמיות משתוללת ברחבי העולם, ויהודים שוב מהססים להזדהות כיהודים במרחבים ציבוריים, שתי סטודנטיות החליטו לחקור שאלה יסודית: איך הקהילות היהודיות הצליחו לשרוד ולשגשג לאורך היסטוריה רצופת רדיפות? מתוך המציאות הכואבת של ימינו, אשר מעוררת שאלות על תחושת השייכות והחיבור לזהות היהודית, נולד הפרויקט שלהן: "נר תמיד".
מוזיקה: מארק אליהו
הפרויקט, הממפה באמצעים חזותיים ובינה מלאכותית את הקשר בין אירועים אנטישמיים לתפיסות הערכיות שהתגבשו בקרב הקהילות היהודיות לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, מתבסס על מחקר מעמיק של התקופות המתועדות מיציאת מצרים ועד ימינו, ובוחן את התהליכים המורכבים של הבניית זהות וזיכרון קולקטיבי, וכיצד תקווה והתחדשות מתקיימות לצד הכאב והשכול.
כשהאובדן האישי הופך למחקר משותף
עבור קרן רלוי המסע הזה החל במקום אישי ביותר. לפני 17 שנה חייה השתנו לחלוטין כשאביה נרצח בפיגוע דריסה בירושלים. "חשבתי שזה קורה רק לאנשים בחדשות, זה די טלטל את החיים שלי", היא מספרת. אותה טלטלה פתחה בפניה שאלות יסודיות: "מה המקום שלנו בעולם? ומה מייחד אותנו מאנשים אחרים?".
גם מרים לשם מוסלי הגיעה לפרויקט ממקום אישי. כנכדה לניצול שואה שכל משפחתו, חוץ מאחות אחת, נספתה באושוויץ-בירקנאו, היא גדלה עם זהות יהודית חזקה אך גם עם שאלות על משמעותה. היא מספרת על שובה לארץ לפני שמונה שנים לאחר שהיה ארוכה בארצות הברית: "כל הזמן שאלו אותי למה חזרתם ולמה עשיתם את זה לעצמכם. השאלה הזאת כל כך הפתיעה אותי - לי זה היה ברור למה חזרתי".
השתיים נפגשו במסגרת התואר השני שלהן ב-"עיצוב לסביבה טכנולוגית ב-HIT", כשכל אחת חקרה נושא נפרד: קרן עסקה בהנצחה, ומרים בהגירה יהודית לאורך ההיסטוריה. "מרבית המניעים לאורך ההיסטוריה כמעט תמיד היו מסיבות של אנטישמיות, נרדפות, תחושת חוסר ביטחון במקום שהם נמצאים בו", מסבירה מרים.
מאגר נתונים ייחודי
פרויקט "נר תמיד" יצר שני מאגרי נתונים חסרי תקדים: הראשון מתעד את כל האירועים שבהם נספו יהודים על רקע אנטישמי, מתקופת יציאת מצרים ועד היום. השני אוסף ערכים יהודיים מתוך ספרות יהודית לאורך ההיסטוריה, מסווג לפי תקופות וקטגוריות נושאיות כמו דת ורוחניות, מוסר, אינדיבידואליזם וחשיבה ביקורתית.
"התחלנו לאסוף את המידע הזה - זה קודם כל מאגר שלא קיים בכלל בעולם", מדגישה מרים, "זה בפני עצמו מפתיע - איך זה שלא קיים איזה מקום מרוכז לכל האירועים האלה?". הנתונים הוצגו בצורה ויזואלית מתקדמת: מפה תלת-ממדית עשויה שעווה, שהטופוגרפיה שלה מייצגת את כמות הנספים בכל מקום גיאוגרפי, ואינפוגרפיקה של הערכים שליקטו.
העבודה חשפה תבניות חוזרות מטרידות. "זה מפתיע אותי כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה", אומרת מרים. "התחושות שלנו ב-7 באוקטובר היו כל כך דומות - איך עשו לנו את זה, דברים שהם רוע טהור. קהילות בדיוק כמונו חוו את זה לפני אלפי שנים".
היא מציינת דוגמה פחות מוכרת: "ב-1679 גירשו את כל יהודי צנעא מתימן למדבר. פשוט היו שם שנה במדבר, שרדו במצבים בלתי אפשריים מול חיות טרף וחום, ללא אוכל ומים. זה רוע טהור".
מהכאב לתקווה
למרות הכל, הפרויקט לא נשאר במקום החשוך. סקר שערכו השתיים, שליווה סרטון עם דימויים גרפיים של אירועים אנטישמיים לאורך ההיסטוריה, חשף תגלית מעודדת: "הדבר המרכזי שעלה מהתשובות זה תקווה", מספרת קרן, "הרוב פשוט דיבר על זה שהם מקווים לסוף שונה, או הציעו איזה סיומת הרבה יותר אופטימית לאירועים".
התגלית הזאת הובילה אותן לשיח עם פרופסור עודד לשם מהאוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר תקווה. "לא רצינו לעסוק רק במוות", מסבירה קרן, "החיים והמוות הם תמיד שזורים ביחד, ובהיסטוריה היהודית התקווה היא מה שנותנת לנו להמשיך הלאה".
ובאמת מכיוון שהפרויקט שנוגע לחיים של כולנו, קרן ומרים מקוות שהמסר שלו והמידע החיוני ימשיך לפעום. "דמיינו אותו בעיני רוחנו מוצג כמיצב במוזיאונים רלוונטיים", משתפת קרן. "במקביל, אנחנו סבורות שנכון להנגיש את מאגרי המידע באמצעות פיתוח האפליקציה שיצרנו כך שהם יהיו זמינים לציבור לצרכי חינוך והסברה".
איזה מסר הייתן רוצות שהפרויקט יעביר?
קרן: "אני רוצה בראש ובראשונה שנזכור את כל האנשים האלה, שלא בהכרח בחרו למות בגלל שהם נולדו להיות יהודים. ואני רוצה פשוט להשאיר אנשים עם המחשבה הזאת - איך זה נוגע אליהם".
מרים: "הפרויקט הזה מייצר רפלקציה אישית של כל אחד על מקומו והתחושות שלו. זה מעלה שאלות - ואין לזה תשובה חד משמעית, כל אחד יכול למצוא בזה תשובה אישית שונה לחלוטין".
ואיך היה לכן לעבוד יחד על נושא כל כך אישי ורגיש?
מרים: "לפעמים כל אחת משכה לכיוון שלה ולא תמיד הסכמנו, אבל קרן היא בחורה סופר רגישה ואינטליגנטית. למדתי ממנה הרבה מאוד על פדנטיות ודיוק וסבלנות - היה לה חזון והיא המשיכה בדרכה ולא ויתרה. אני גם מודה על זה שהיא אפשרה לי לחבור איתה לפרויקט משותף, שהיא נגעה במקומות הכואבים האלה - הרצון להנציח את אבא שלה. לפעמים אנשים שלא חוו את זה לא מרגישים אותה, לא מבינים את החשיבות של הנצחה - זה שבעצם היא נתנה לי להיות חלק מזה, זה משהו שאני מאוד מאוד מעריכה".
קרן: "מה שמעניין זה שאני מרים מאוד שונות, גם בגישות שלנו לחיים. למרים היה מאוד חשוב שהפרויקט יראה כמה יש לנו עדיין חוסן וכמה אנחנו צומחים מזה, ואני תמיד רציתי למשוך לכיוון השהיה בכאב יותר. ואני חושבת שזה התוצר שלנו של הפרויקט - זה החיבור של הדברים, הכאב והתקווה".
מרים: "הייתי רוצה לקוות שנדע להסתכל גם ללמוד מההיסטוריה וגם להסתכל בתוכנו, ושנדע להצליח להתעלות על זה ולנסות לגשר על הדברים גם כשיש חוסר הסכמה. זה המפתח שלנו וזה הכוח שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו