אנחנו נלחמים באופן שונה מכל עם אחר - (לא) רק בגלל הרוח

פרשת השבוע, "כי תצא", מציבה במרכזה את נושא המלחמה. היא נפתחת במילים "כי תצא למלחמה על אויביך", ממשיכה בהדרכות למחנה הלוחמים ומסתיימת ב"זכור את אשר עשה לך עמלק". שלושה מוקדים עיקריים לפרשה - וכולם עוסקים בקרב.

אך שימו לב: התורה אינה מתעכבת על טקטיקה או אסטרטגיה, אלא על משהו עמוק בהרבה - בשאלה כיצד עם ישראל מתנהל בשעת מלחמה, ובאיזו תודעה הוא נלחם.

דווקא בפרשה הצבאית הזו מופיעות לא פחות מ-74 מצוות, יותר מבכל פרשה אחרת בתורה. באופן מפתיע לחלוטין, רוב המצוות פה אינן עוסקות בלחימה, אלא בחיי היומיום: דאגה לשכבות החלושות בחברה, יושר במסחר, התנהגות ראויה בחיי המשפחה, ואפילו התחשבות בבעלי חיים.

כיצד כל אלה קשורים למלחמה? המסר ברור - גם כאשר יוצאים לקרב, קשה ככל שיהיה, הציווי התורני נשאר זהה: לא מוותרים על המוסר והערכים בתוך העם, ולא שוכחים את ייעודנו הרוחני כעם ה'.

שלושת המקומות בהם מוזכרת המלחמה בפרשה מחדדים את ייחודיות המלחמות של עם ישראל. הראשון, דיני "אשת יפת תואר": התורה אוסרת על חייל להיגרר ליצרים שפלים גם בשעת קרב.

השני, דיני המחנה הצבאי: ציווי על טהרה וניקיון בתוך המחנה, עד לפרטים הקטנים ביותר. בנוסף, התייחסות גם למעשי יומיום הכי פשוטים, כמו שבזמן עשיית צרכיו נדרש הלוחם לשמור על צניעות, "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך".

השלישי הוא ייחודיות במטרות הלחימה שביציאה לקרב מול "עמלק". בשונה משאר המלחמות, כאן המטרה היא בעיקר תרבותית-רוחנית, שכן עמלק ביקש להחליש את האמונה ולזלזל בקדושת ישראל.

כאן מתגלה כי המכנה המשותף לשלושת הנ"ל הוא רעיון הקדושה. לא מדובר במושג ערטילאי, אלא בתפיסת חיים: ביכולת לעלות מדרגה מעל האינסטינקטים, לשלוט בכעס ובתאווה, כמו בדיני אשת יפת תואר ואף בדיני טהרת המחנה.

רובד נוסף למושג קדושה מתגלה דרך מלחמת עמלק. לא רק לקדש משהו משמעותי, אלא גם להקדיש אותו, כלומר, לייעד אותו למטרה עליונה. בשונה מאומות העולם, הנלחמות לשם כוח, כבוד או טריטוריה, בעם ישראל תודעת הלחימה היא עקרונית ובעלת ערך מוסף. הוא מסוגל להקדיש אפילו את הצורך הקיומי ולהופכו לקריאה להתעלות - ברמה האישית, הלאומית והרוחנית.

במשך אלפיים שנות גלות מסרו יהודים את נפשם על קידוש השם במסעות הצלב, באינקוויזיציה ובפוגרומים הרבים. הם וויתרו על האינטרסים האישיים ולעתים אף על החיים עצמם למען מטרה נעלה יותר, למען חיזוק הקשר לקב"ה.

היום, בארץ ישראל, אנו נמצאים במקום אחר. אנו לא נדרשים לעלות לגרדום מתוך חוסר אונים מוחלט, אך יחד עם זאת, ערכינו הנצחיים לא השתנו, ואל לנו לשכוח למה אנחנו כאן. לא כדי לחיות חיי נוחות בלבד, אלא כדי להגשים את ייעודנו, להיות עם שמחבר את חיי היומיום למטרה נשגבה, לחיים של קדושה.

המסר הזה רלוונטי מתמיד. גם במערכה הנוכחית אנו רואים כי אין זו מלחמה רגילה - זוהי מערכה של עם ה', הזוכה לעזר וסיוע מלמעלה לאורך כל הדרך. מול המציאות הקשה של לחימה בחירוף נפש, אבידות כבדות וכאב מתמשך על אחינו החטופים - נרשמים ניצחונות מעוררי השתאות, שכוללים הישגים כנגד עמים רבים וחזקים, בניסי ניסים שלא ניתנים להסבר רציונאלי בשום קנה מידה.

הקריאה היוצאת מפרשת "כי תצא" חדה וברורה: הלחימה היא מצווה, אך היא איננה דומה ללחימה של עמים אחרים. היא מלחמה עם תודעת לחימה מקודשת, בהתנהגות קדושה ובייעוד של קדושה - למען שמירת הזהות שלנו ולמען כבוד ה' בעולם.

נסיים בברכת יהי רצון שנמשיך לראות ש"ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך", ונזכה לישועה שלמה מול כל אויבנו, השבת חטופינו לביתם וניצחון שאינו רק צבאי, אלא גם ערכי.