האזהרה מפני השכחה מופיעה בספר דברים שבע פעמים, כאשר צירוף המילים "לא תשכח" מרוכז כאן יותר מבכל ספר בתנ"ך. האזהרה מפני השכחה מופיעה באירועים הדרמטיים ביותר, ביניהם מעמד הר סיני ויציאת מצרים - כמו בפרשת ואתחנן.
סגנון הציווי אינו תואם, לכאורה, את עוצמת האירועים שמטביעים חותם בל ימחה - ובכל זאת הציווי חד, ברור ומפורש: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ", או "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם".
מדוע נדרשת אזהרה כה חריפה במקום בו הכחשת האירוע נראית כמעט בלתי אפשרית? הרי הדור שלו נאמרו הדברים היה קרוב מאוד בזמן לאירועים וחווה אותם. אין בו מכחישי יציאת מצרים או מכחישי מעמד הר סיני. מה גם שאירועים אלו הותירו רושם עמוק גם על עמים זרים, כפי שאמרה רחב הזונה למרגלי יהושע: "שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ יְהֹוָה אֶת־מֵי יַם־סוּף מִפְּנֵיכֶם". כיצד ניתן להבין אזהרה כה נחרצת?
ייתכן שהתורה רומזת כאן לתופעה אנושית מוכרת: דווקא עוצמת החוויה עלולה לעורר רצון להדחיקה. מעמד הר סיני היה נשגב ומפעים מצד אחד, אך מצד שני גם מטלטל ומפחיד. עם ישראל היה נתון בחרדה קיומית ממשית, כפי שאמרו למשה לאחר המעמד: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם־יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹקינוּ עוֹד וָמָתְנוּ".
הנטיה האנושית הפשוטה היא לנסות להשכיח טראומות, גם אלו שהייתה בהן רגעי קדושה נדירים. אך אלמלא עוצמת המעמד, איזה רושם היה נותר לנו מקבלת התורה? זו כנראה הסיבה שהרמב"ן רואה בציווי זה מצווה מתרי"ג מצוות.
"כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר: רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצוות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם", כתב.
הרמב"ן אף מוסיף ואומר שעלינו לנקוט פעולות אקטיביות של זכירה, אולי דווקא משום שעלולה להתפתח נטייה לשכוח.
ברל כצנלסון ניסח זאת בשפה ציונית מודרנית: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".
השכחה היא טבע אנושי. אך את מהותנו אסור לשכוח. אדם השוכח את מהותו - את מינו, משפחתו, שמו ועמו, מגלה בכך שחסר לו יסוד חיוני. משה מצווה אותנו לא לשכוח את מהות חיינו. קיבלנו תורה בסיני מידי הקב"ה, שמענו את מתן התורה מפיו. אין להסתפק בזכירה פאסיבית שעלולה להישחק אלא עלינו לבצע פעולות אקטיביות של זכירה כדי שמעמד קבלת התורה - על כל צבעיו, קולותיו ואורותיו - יחקק בליבנו לנצח.
ד"ר אלי יוסף הוא מרצה לתנ"ך, ספרות חז"ל וחינוך במכללה האקדמית שאנן ובמכללת תלפיות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו