"עם כלביא" - ברכה או קללה?

לא לחינם נקרא המבצע המוצלח של הצבא וכוחות הביטחון באיראן "עם כלביא". נראה שהפעם שם המבצע לא נבחר באופן אקראי בידי מחשב אלא במשמעות מדויקת למדי למלחמה ולהשלכותיה לעתיד. בפרשת השבוע שלנו אנו נפגשים עם מקור הביטוי ומשם נלמד על עומקו.

הדברים נאמרו על ידי נשיא הגויים הרשע בלעם, שנשכר על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל אך פעם אחר פעם, שלוש פעמים נמצא לבסוף מברכם. "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", אמר בלעם בניסיונו השני לקלל את ישראל. ההבנה הפשוטה בברכת בלעם היא כי לעם ישראל יש כוח ככוחו של אריה, ואל לעמים לנסות לתקוף ולפגוע בו פן ייפגעו ממנו. וכמו אז כך כיום - ניכרים בעם ישראל בימים גדולים אלו כוחות ותעצומות של אריות וגיבורים.

חז"ל אמרו כי ראוי היה לומר פרשה זו בכל יום בקריאת שמע, אולם בסוף החליטו שלא לומר אותה בגלל "טורח ציבור" ואורך התפילה. אך בעומק העניין נשאלת השאלה: האם דברי בלעם הינם אכן ברכה או שמא קללה כפי שרצה? אלא שהתשובה לכך תלויה בנו; הכל תלוי כיצד נתנהג ומהי התודעה שנוצרת בנו בהיותנו עם של אריות ולביאים.

הברכה של בלעם הייתה אמתית, אך התוצאה הנגרמת ממנה עלולה להיות הרסנית חלילה. לאורך ההיסטוריה על ישראל אפשר לראות לא פעם שחוזקם של ישראל גרם לעם לגאווה יתרה וליוהרה, "חטא ההיבריס", ובכך נעשתה הברכה המיתולוגית לקללות נקודתיות. כך יוצא שגם 'עם כלביא' עלול לשמש כנגדנו.

אנחנו עם של אריות, בהחלט, אך יחד עם זאת אסור לנו להתמלא בביטחון מופרז בעצמנו ובזלזול באויבינו. כמו בימיה העתיקים של האומה, שפעם אחר פעם נפלנו בחטא הגאווה של "כוחי ועוצם ידי" ובכך נחרבנו והוגלינו, כן בימיה הקצרים של מדינת ישראל - פעמיים נכשלנו בגאוותנו המופרזת בעשרות השנים האחרונות, כישלונות שגררו אסונות גדולים.

הראשון, לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, שהביא לגאווה לאומית גדולה ותחושת עליונות בלתי ניתנת לערעור, ומתוך כך באה הנפילה במלחמת יום הכיפורים בשבר גדול, באובדן חיים רבים וחשש קיומי לעתידנו. והשני, בשמחת תורה תשפ"ד שם ישבנו בשלווה ושקט מדומה מתוך ביטחון בכוחנו הצבאי, ולאחריו המכה הקשה לכולנו.

ענווה היא תמיד טובה, ובמיוחד כשבאים ללמוד על כוונות האויב והיכולות שלו. שם התגלה הפער בין הכישלון בשמחת תורה בעזה להצלחה הכבירה באיראן - ביחס אל שני האויבים. האויב הפלשתיני נתפס אז כאויב חלש שאנחנו מתנשאים עליו. זאת לעומת האויב האיראני, שהיווה אז סכנה קיומית ולכן דרש לפעול כארי ממש. אפשר בקלות להיגרר לגאווה ותחושת כוח, ואשר על כן חובה עלינו, על הצבא ועל המדינאים, לעבוד על תודעה של ענווה במחשבה, בדיבור ובמעשה.

גם אריה, אם עיניו עצומות הוא לא יזהה סכנות ועלול לשלם את המחיר. בצבא נהוג להיערך לדפ"א (דרך פעולה אפשרית) מחמירה ולהיערך בהתאם ליכולות האויב ולא כוונותיו. ברוח זו צריכים קברניטי המדינה לנהוג. כך ימשיך להתקיים בנו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" לברכה ולא לקללה.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר "בינות רעננה".