מצוות כיבוד אב ואם ניצבת במקום מרכזי במוסר היהודי. מהותה - הכרה בטובה שהורים מעניקים לילדיהם בהבאתם לעולם, בגידולם ובטיפוחם לאורך שנים. ביטוייה הוא בדאגה לצרכים הגשמיים של ההורים כביטוי לכבוד הנדרש כלפיהם.
ההלכה מתייחסת גם למצבים מורכבים. הרמב"ם פוסק שאפילו כאשר הורה אינו שפוי בדעתו, עדיין קיימת חובת הכבוד, אך היא מותאמת למצבו המיוחד - בסבלנות וברחמים. אולם, חשוב להבחין בין הורה שאינו שפוי בדעתו לבין הורה שבמודע ובמכוון נוהג באלימות והתעללות.
התורה אוסרת באיסור חמור פגיעה גופנית באדם אחר והרמב"ם פוסק: "המרים יד על חברו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע" - לא כל שכן כשמדובר בהורה המכה את ילדיו התלויים בו והנתונים למרותו.
במקרה של הורה המתעלל בילדיו לאורך זמן, חל שינוי מהותי בחובת הכיבוד כלפיו. בהלכה מוסבר כי התורה לא חייבה את הבן לסבול צער מאביו או מאמו, ולכן כאשר ההורה גורם סבל לבנו, אין הבן מחויב לשאת זאת בשם מצוות כיבוד אב ואם. ההלכה מאזנת בין חשיבות מצוות כיבוד הורים לבין ההגנה על שלומו הגופני והנפשי של הילד.
על כן, כאשר מדובר במקרים אלו, הפוסקים מתירים לבן להתרחק מאביו או מאמו ואף פוטרים אותו ממצוות כיבוד במובנה המלא. עם זאת, יש להימנע מביזוי ההורה ומדיבור לא מכבד כלפיו. במקרה של התעללות רגשית או פיזית מתמשכת, מומלץ להיוועץ ברב מוסמך המכיר את פרטי המקרה או באנשי מקצוע טיפוליים, שיוכלו להדריך כיצד לשמור על הגבולות הנדרשים.
זכרו כי הקב"ה אינו חפץ בסבלם של בריותיו, והתורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" - דאגה לשלום הנפש והגוף קודמת במקרים של פגיעה והתעללות.
הכותב הוא רב המועצה המקומית בית אל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו