ארבע כוסות ואפילו חמישית: מה עומד מאחורי המנהג בליל הסדר?

בפתח פרשת וארא (שמות, ו') מגלה הקב"ה למשה את התוכנית שתוביל את עם ישראל מעם שמשועבד למצרים, המעצמה הגדולה של אותה תקופה, לעם משוחרר וחופשי. מדובר בתוכנית בת ארבע שלבים:

והוצאתי(וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם),והצלתי(וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם),וגאלתי(וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים)ולקחתי(וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים).

שלושת השלבים הראשונים (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי) מופיעים בפסוק אחד, פסוק ו', ואילו השלב הרביעי, "ולקחתי", מופיע בפסוק נפרד, בפסוק ז'. על שני פסוקים אלה הסתמכו חז"ל כדי לקבוע לנו מצווה לדורות - החובה לשתות בליל הסדר ארבע כוסות של יין, כוס אחת עבור כל אחת מארבע לשונות הגאולה.

על מצווה זו כותבת המשנה במסכת פסחים ש"לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי" (י', א'). כלומר, גם אדם עני שאין לו כסף לקנות לעצמו אוכל ונצרך לקופה הציבורית כדי לממן את ארוחותיו, חייב לרכוש את כמות היין הנדרשת לארבע הכוסות ואסור לו להסתפק בפחות מכך.

השאלה המתבקשת לאור הלכה זו היא מדוע מחמירים כל כך בנושא? הרי כל המצווה הזאת איננה אלא "מדרבנן" ופסוקי התורה אינם אלא "אסמכתא". מה עד כדי כך נורא אם יהודי דל אמצעים שמתקשה לגמור את החודש יסתפק רק בכוס אחת או שתיים? איזה עניין יש ב-4 כוסות דווקא שאסור להפחית מכמות זו?

כדי להבין זאת חייבים לחזור לעיין בפסוקים. יציאת מצרים כוללת ארבעה מרכיבים: א. ביטול העינויים הפיזיים ("והוצאתי אתכם מתחתסבלותמצרים"). ב. ביטול מעמד העבדות ("והצלתי אתכםמעבודתם"). עבד הוא אדם שאינו יכול לבחור את סוג העבודה שלו ואינו מקבל עבורה תגמול הולם. בדרך כלל, אדונו נותן לו לאכול רק את המינימום ההכרחי על מנת שימשיך לחיות ולעבוד. ג. ביטול הרגשת חוסר האונים שמאפיינת אדם זר בארץ לא לו ("וגאלתיאתכם בזרוע נטויה"), משום שהשעבוד היה תהליך הדרגתי, כמו שמופיע בברית שנכרתה עם אברהם: "כיגר יהיה זרעךבארץ לא להםועבדום ועינואותם" (בראשית טו', יג').

אם כן, אנו רואים שיש כאן שלושה שלבים: גרות, עבדות ועינוי, שאנו מציינים אותם בשלוש מצוות החג: קרבן הפסח כנגד הגרות, מצה לזכר לחם העבדים ומרור כנגד הכאב של העינויים.

הכוס הרביעית מציינת את השלב האחרון בתהליך הגאולה, שלב הגאולה הרוחנית שהוא "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים". לשלב הזה נגיע כעם רק בחג השבועות, חג מתן תורה, ועל כן הוא מוזכר בפסוק נפרד. הסיבה שאנו בכל זאת שותים אותה כבר בליל הסדר, היא כדי לסמל שאין טעם לגאולה הפיזית מהשעבוד אם אין גאולה רוחנית בסופה. כעת מובן מדוע אסור לשתות פחות מארבע כוסות. אם היינו מסתפקים בכוס אחת או שתיים בלבד, היינו מדלגים על אחד או יותר משלבי הגאולה וכאילו היינו מכריזים שגאולת מצרים לא הייתה מושלמת, ואין לך כפיות טובה גדולה מזו.

לקח נוסף של ההקפדה על כל כוס וכוס הוא שיש להודות על כל שלב בנפרד גם אם ברור שהגאולה לא תהיה שלמה עד שנגיע לכוס הרביעית. גם היום, במצב המורכב שבו אנו מצויים נוכח המלחמה באויבנו שעומדים עלינו לכלותינו, אין הסתר גם להצלות ולישועות שלהן אנו זוכים. כך למשל, הנס שקרה לנו בליל ההתקפה המאסיבית של איראן נגדנו. יש מקום לחשוב כיצד לציין זאת השנה בליל הסדר. אולי צריך להוסיף שורה לפיוט ה"דיינו" המסורתי?

בתלמוד הירושלמי נזכרת אף כוס חמישית, ואכן בפסוק הבא, פסוק ח', נאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ", כי הגאולה לא תהיה שלמה כל עוד עם ישראל לא ייכנס לארצו. בכל תקופת הגלות הארוכה נמנענו מלהזכיר את "והבאתי", אך יש פוסקים שטוענים שמאז שחזרנו לארצנו ואנו עדים לנס קיבוץ הגלויות, הגיע הזמן לאמץ שוב את מנהג הירושלמי ולשתות את הכוס החמישית, וכך נוהגים במשפחתי. שנזכה לגאולה השלמה בקרוב.

הרב אלי קלינג הוא ראש תוכנית "עתיד חמדת" ומרצה באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב.