מגשימי המשאלות: המיזם שמוציא לאור חלומות של שורדי שואה

אלכסנדרה מולוצ'קובצקי, שורדת שואה בת 90, חלמה להגיע לסיור במוזיאון יד ושם. היא מתגוררת בשנים האחרונות בבית האבות "בית לאזרחים ותיקים" בקדימה, ועקב מצבה הסיעודי נמנע ממנה לצאת מהמקום.

ב־1942 נכנסו הגרמנים לעיר שבה נולדה, ויניציה שבאוקראינה, והכניסו את אלכסנדרה, את אחותה, את אמה ואת שאר היהודים, לגטו. אלכסנדרה מספרת שבגטו הן סבלו מרעב וממחסור קשה, ואכלו פת לחם ומרק דלוח פעם ביום. כילדה קטנה, היא ראתה כיצד השכנים שלה לצריף נלקחים למותם בתאי הגזים וביריות. עקב עבודתה של אמה כתופרת, ניצלו חייהן לתקופה מסוימת. כשהאם קיבלה מידע מוקדם מחייל גרמני על כך שבקרוב הן יילקחו לגיא ההריגה, היא הצליחה להבריח את שלושתן. בתום המלחמה הן שבו לוויניציה והתאחדו עם האב, שנפצע קשה במלחמה עת היה חייל בצבא האדום, ונותר נכה. אלכסנדרה עלתה לישראל ב־1990 עם בעלה ועם שני ילדיה.

"משאלת לב", המיזם המיוחד של עמותת עזר מציון ושל משרד הבריאות, ששם לו למטרה להגשים משאלות לשורדי שואה סיעודיים ותשושי נפש המאושפזים במוסדות הגריאטריים ומתקשים לצאת מעבר לכותלי המוסד, שמע על משאלתה של אלכסנדרה ונרתם לקחת אותה לסיור במוזיאון. מחלקת האמבולנסים של העמותה נרתמה, ודאגה להסיע אותה ועוד שלושה שורדי שואה מבית האבות. לאחר החוויה העוצמתית היא אמרה: "מאז שעליתי לישראל רציתי להגיע ליד ושם, לחוות ולהתחבר לזיכרון הלאומי, יחד עם הזיכרון האישי הנורא מהימים ההם".

"פחדתי שהסיפור שלי ייעלם"

לאחרונה התקבלה בעמותה בקשה מיוחדת משורדת השואה ראיסה גרינברג בת ה־84, שמתגוררת בשנים האחרונות בבית האבות "משלב" שבעפולה. חלומה של ראיסה הוא שסיפורה האישי יישמע ויקבל תהודה וחשיפה ציבורית גדולה ככל האפשר. לראיסה יש בן אחד, אך מכיוון שהם התגוררו בסמוך לצ'רנוביל לאחר האסון הגרעיני ב־1986 ושתו שם ממי השתייה - הוא לא יכול להעמיד צאצאים, וראיסה חרדה מכך שסיפורה ייעלם מהעולם.

אורה לוי־אביקסיס, רכזת המיזם בעמותה שמלווה את ראיסה, ראיינה אותה, וסיפורה הועלה על הכתב ונערך בשתי שפות - עברית ורוסית. הסיפור שלה מטלטל. ראיסה היתה בת 3 כשהגרמנים התקרבו לאזור שבו התגוררה משפחתה - מחוז דניפרופטרובסק שבאוקראינה. אביה גויס למלחמה, וראיסה, אמה, אחותה, אחיה, סבה וסבתה החלו במסע הימלטות ארוך. הם צעדו במשך שבועות עד שהגיעו לכפר שבו יכלו להסתתר בלול תרנגולות.

ראיסה ומשפחתה שרדו הפצצות, ניסיונות הוצאה להורג, פציעות ירי, עינויי חקירה ורעב נוראי עד שהכפר שוחרר בידי הרוסים. אחיה הגדול נלקח מייד לצבא, ונהרג זמן קצר לאחר מכן.

ב־1990 היא עלתה לישראל עם בנה מארק, אשתו, אחותה ומשפחתה. כשראיסה ראתה לראשונה את הסיפור שלה כתוב וערוך, היא מאוד התרגשה. "הזוועות שעברה משפחתי, ואני הקטנה ביניהם, מלוות אותי בכל רגע. המחשבה שהסיפור האישי שלי היה נעלם מההיסטוריה ואיש לא היה שומע עליו הפחידה אותי, ולראות פתאום את הסיפור הזה כתוב באופן ברור - זה מטלטל ומרגש כאחד". בעמותה מתכננים להפיץ את סיפורה של ראיסה בבית האבות ובתקשורת הרוסית, ולוי־אביקסיס התחייבה בפניה לספר את סיפורה בכל שנה ביום השואה, במסגרות השונות.

עד כה הוגשמו כ־1,600 משאלות. נעמי מזרחי, מנהלת המיזם: "זה מדהים לראות את ההתרגשות הגדולה של שורדי השואה, שזוכים בגיל מבוגר לרגעים שחיכו להם כל חייהם. מבחינתנו זו משימה קדושה, ואנו פועלים נגד השעון על מנת שנצליח להגשים עוד ועוד משאלות לשורדי השואה".