היום הקדוש בשנה הוא גם יום של התחלות חדשות

יום כיפור הוא היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. קצת יותר מ־24 שעות שבהן הכל נעצר, והעיסוק התמידי בשאלה "מה אוכלים עכשיו" מפנה את מקומו לזמן של חשבון נפש.

ביום זה המצווה היא לעשות תשובה ולהתוודות על החטאים - אבל מתוך הבטחה עצמית אמיתית להשתנות. הלבבות הולמים, הנשמה מרגישה קצת יותר קרובה לשמיים, ותפילות כמו "כל נדרי" או "נעילה" עם פיוטיהן המרגשים גורמות גם לגדולי הציניקנים להרגיש את עוצמת וחוויית הרגע.

יש עניינים שאם פספסנו אותם, דבר כבר לא יעזור. אבל יום כיפור הוא יום של "ריסטארט", של הזדמנות מחודשת. כמו במין מנהרת זמן, אפשר לחזור אל העבר ולתקן את מה שהחמצת. רק שביום הקדוש הזה מדובר במציאות אמיתית.

הרבי מליובאוויטש מסביר שביום הכיפורים מאיר, באופן גלוי וללא פילטרים, הקשר העצמי המובנה של נשמות עם ישראל והקב"ה. כמו קשר משפחתי של אב ובן או בת, בלי קשר לשאלה מה עשית או איפה היית. כל השנה אנחנו עוטים על עצמנו סוג של תדמית אבל היא לא אנחנו האמיתיים, הנקיים, המקוריים. ביום הכיפורים מתגלה הנשמה הפנימית במלוא זוהרה.

זה קורה כי ה' מתקרב אלינו ביום הזה, ובכך מתעוררת הנשמה שבקרבנו להסיר מעליה את כל השכבות החיצוניות ולגלות את מהותה האמיתית. ואז מתברר שכל יהודי בתוך תוכו הוא יהלום בוהק אשר שום חטא אינו יכול לפגוע בו. עמוק בפנים, כל יהודי הוא טוב, זך ונקי. בתוך נפשו הוא טהור וקדוש. ביום הכיפורים מתגלה היהודי האמיתי. כל זה מותנה בדבר אחד: בקיום צום יום הכיפורים.

דווקא אז, בלי כל הכיסויים שעטינו על עצמנו, אנחנו מחוברים למקור ורוצים באמת ובתמים להתחיל מחדש. רבבות אנשים שבמהלך השנה לא פוקדים את בתי הכנסת, מגיעים ביום כיפור לתפילות. בבית הכנסת, בבית חב"ד או אפילו באוהל תפילה מיוחד וממוזג שהקימו השליחים על מגרש חניה מאולתר. כי כולם רוצים להרגיש בבית, ואין התחלה מבטיחה יותר מאשר לצעוד יד ביד עם אלוקים ביום הקדוש ביותר.