כיפור בסגר: זה הזמן לחשבון נפש אישי, קהילתי וציבורי

בימים האחרונים אני נשאל רבות אם נהיה כמו איטליה, אם אנחנו לפני קריסה ומה בעצם יהיה אחריהסגר.מסקרים שאנחנו עורכים באוניברסיטת בן־גוריון וגם מסקרים המבוצעים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נראה שהציבור מבולבל, מאבד אמון וחש חרדה מהעתיד. גם בקבוצות השונות, הן המקצועיות והן החברתיות, עולה תחושה חריפה שלאובדן דרךואובדן אמון. זהו אובדן אמון מעגלי, לצערי.

נראה כי הציבור איבד את האמון בממשלה - בשל חוסר אחידות בהנחיות ובקבלת ההחלטות, אף שהדרגים המקצועיים מציגים את עמדתם לאחר שיקול דעת והתייעצות - והממשלה איבדה אמון בציבור. אין לי דרך אחרת להסביר את הרצון להחמיר את הסגר כאשר טרם מיצינו את הצעדים שאושרו, ולמעשה נראה שההחמרה בעיקרה נובעת מחוסר אמון שהציבור יציית.

הדיון העקר בעיניי בהשוואה בין תפילות להפגנות, מסתיר עוד שאלות מהותיות: מה המדדים ליציאה מהמצב, מה המטרה בצעדים הננקטים וכיצד מתמודדים עם המצב באופן שדומה לריצת מרתון ולא ספרינטים קצרים של דיונים נקודתיים, שאף הם לא תמיד מסתיימים בהנחיות ברורות. נגיף הקורונה יישאר איתנו עוד זמן רב. החיסון המיוחל עוד לא כאן, לבטח לא בחודשים הקרובים, כאשר אנחנו לקראת כניסה לתקופת החורף. כל זאת, כדי להדגיש כי הדיון המתמקד רוב הזמן ב"סגר - כן או לא", שבכל מקרה אינו פתרון אלא במקרה הטוב אמצעי קצר טווח, מפספס את המשמעות של התמודדות שהיא יותר כרונית. לאחר הסגר נרצה לחזור לתוכנית הרמזור שיתרונותיה רבים: העברת מרכז הכובד לרשויות המקומיות, תוך סיוע בניהול על ידי גורמים שונים ובאופן אינטגרטיבי.

המעבר לתפיסה כרונית של התמודדות בתחום הבריאות, כלומר של חיים עם מצב מתמשך הדורש התמודדות מתמשכת, מערער למעשה את התפיסה הקלינית הרווחת גם בקרב הציבור של בריאות וחולי, תפיסה שהיא לא פעם שחור או לבן, בריא או חולה. תפיסה זו מקבלת משמעות מיוחדת כאשר לא מדובר במצב כרוני של יחידים אלא במצב כרוני של בריאות הציבור. תפנית תפיסתית זו מעלה שאלות רבות, כמו: מהי אוכלוסייה בריאה? האם זו אוכלוסייה שבה מספר הפרטים החולים נמוך או שזו אוכלוסייה שמצליחה להתמודד עם מצב כרוני של סיכונים בריאותיים שלא ניתן למגר אותם? מה כוללת תפיסת הבריאות - היכן ההיבטים הנפשיים והחברתיים?

בהקשר זה, משבר הקורונה בעיניי מבשר על שינוי בתפיסת הבריאות שלנו ועל הצורך העמוק בשינויים במערכות השונות, לא רק במערכת הבריאות. למשל, ניתן לחשוב גם על השלכות השינוי האקלימי כמצב כרוני שמחייב שינוי בהגדרות של בריאות וחולי, ודורש התמודדות במסגרת של "לחיות עם". ההשלכות של השינוי האקלימי, מעליית הטמפרטורות וההשפעה המיידית על אוכלוסיות רגישות ועד לשינויים אקולוגיים נרחבים שמביאים למשברים בתחום המים, המזון ועוד. כל אלה יהיו בעלי ממדים רחבים יותר מהמשבר הנוכחי. החוסן, אם כן, צריך להיות לא רק ברמת הפרט אלא גם ברמת הקהילה.

כל זה בעיניי מצריך חשבון נפש אישי, קהילתי וציבורי. השינוי בהבנת מושג הבריאות כמצב כרוני, הדורש השקעה מתמשכת ואינטגרטיבית, גורר גם משמעות חדשה למושג החיים והבריאות. השאלה העולה היא אם למוסדות המנהלים את חיינו ברמה הלאומית והמקומית, כולל בתחום בריאות הציבור, יש כלים המאפשרים לנו להתמודד עם השינוי הפרדיגמטי הזה. נוכל לצאת מחוזקים ממשבר זה, רק אם נבין את הצורך בשינוי מבני עמוק ובמחויבות אמיתית לשינוי סדרי עדיפויות. אחרת נמשיך להיגרר מסגר לסגר.

פרופ' נדב דוידוביץ' הוא ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון בנגב