יצא לכם לפלוט פעם שאתם "פשוט לא בנויים לריצות ארוכות"? מבחינה מדעית, ייתכן שצדקתם.
כשאנחנו חושבים על ספורט, אנחנו חושבים – איך לא – על שרירים. אבל לא כל השרירים זהים. בתוך כל שריר בגוף מסתתרים סוגים שונים של סיבים, וההרכב שלהם קובע באילו סוגי ספורט אתם יכולים להיות טובים יותר.
כל שריר בגוף בנוי מאלפי סיבים, וכל סיב מתפקד קצת אחרת. החלוקה המקובלת במדעי הספורט היא לשני סוגים עיקריים: סיבים "איטיים" (סוג 1) וסיבים "מהירים" (סוג 2), כאשר האחרונים מתפצלים בעצמם לתתי-סוגים. ההבדל המרכזי בין הסוגים הוא בקצב ההתכווצות, בעמידות לעייפות ובמקור האנרגיה שהם מעדיפים לשרוף.
סיבי סוג 1 עובדים לאט יחסית, אך יכולים להמשיך לפעול שעות ארוכות בלי להתעייף. הם עשירים במיטוכונדריה (נזכיר שזו צורת הרבים) ובכלי דם, וניזונים בעיקר מחמצן. מי שהרכב השרירים שלו נוטה לכיוון הזה בדרך כלל יתאים יותר לספורט מבוסס סיבולת כמו ריצות ארוכות, שחייה למרחקים או רכיבת אופניים. החיסרון: הם לא מייצרים כוח מתפרץ, ולכן פחות שימושיים כשצריך הרבה כוח באופן מיידי וקצר-טווח.
בקצה השני נמצאים סיבי סוג 2, שמתכווצים מהר ובעוצמה, אבל מתעייפים במהירות. בתוך המשפחה הזו יש הבחנה בין Type IIa, שהם מעין היברידיים, המסוגלים לספק גם כוח וגם קצת סיבולת, לבין Type IIx, המהירים והחזקים ביותר אך גם מתעייפים הכי מהר. ספרינטרים, מרימי משקולות וספורטאים בתחומים שבהם צריך הרבה כוח למעט זמן מסתמכים בעיקר על הסוג הזה.
מחקרים בפיזיולוגיה של הספורט מצביעים על כך שהיחס הבסיסי בין סוגי הסיבים אצל כל אדם נקבע ברובו על ידי הגנים, ויכול להשתנות מאדם לאדם עוד לפני שהתחילו להתאמן בכלל. עם זאת, זה לא אומר שאתם מתאימים בהכרח רק לאופי אחד של סוגי ספורט – אימון עקבי יכול לגרום לסיבים מסוג IIx "להתקרב" מבחינה תפקודית לסיבי IIa, כלומר לרכוש קצת יותר סיבולת. באופן דומה, אימוני סיבולת ארוכי טווח משפרים את היעילות של הסיבים האיטיים, גם אם לא הופכים אותם לסיבים מהירים.
בכל אופן, רוב האנשים לא נמצאים בקצוות, אלא די באמצע, עם שילוב של שני הסוגים בכל שריר. תוכניות אימון מקצועיות מודרניות נוטות לשלב בין אימונים לשני (או שלושת) סוגי הסיבים, כדי לא "להזניח" חלק מהפוטנציאל הגנטי הקיים ממילא בגוף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו