מהפוגה מבוקרת ממציאות מתוחה ועד לחיזוק הלכידות החברתית: דורית בן גד, פסיכולוגית קלינית במאוחדת, מנתחת את ההשפעות החיוביות של המונדיאל על החוסן הנפשי שלנו, ומסבירה כיצד הצפייה המשותפת הופכת את המסך מכלי מבודד לאמצעי שמחבר בין אנשים.
עבור הציבור הישראלי, ובמיוחד בתקופה של אי-ודאות ביטחונית, טורניר בסדר גודל של המונדיאל הוא הרבה יותר מעוד אירוע ספורט. הוא משמש כאסקפיזם טהור ומציע מפלט זמני וחיוני מהמציאות המורכבת. לתקופה של חודש, הבעיות היומיומיות, החרדות והדאגות מעוד אזעקה או הסלמה ביטחונית, מפנות את מקומן לדרמה ולמתח שעל כר הדשא. במקום מהדורות חדשות ארוכות, אנחנו מקבלים נתיב בריחה צבעוני לקרבות ספורטיביים בהובלת גיבורי תרבות כמו ניימאר, קיליאן אמבפה, ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו.
דורית בן גד, פסיכולוגית רפואית וחינוכית במאוחדת מחוז ירושלים, מסבירה את התופעה דרך משנתו של הפסיכולוג הבריטי דונלד ויניקוט. "ויניקוט דיבר על כך שטיפול משמעותי מתרחש ב'מרחב ביניים', אזור הנמצא בדיוק על התפר שבין הדמיון שלנו למציאות. צפייה במשחק כדורגל יושבת במדויק על המשבצת הזו: מצד אחד מדובר באירוע מציאותי ומוחשי, אך מצד שני זהו בסופו של דבר רק משחק שבו לא מדובר בחיי אדם. למרות זאת, אנחנו נוטים 'להלביש' על המשחק המון אלמנטים מהעולם הפנימי האמיתי שלנו. כל מנעד הרגשות שמשחק מביא איתו, הציפייה, המתח והריגוש, אולי לא ישנה את מסלול חיינו בפועל, אבל הוא מאפשר לנו לפרוק ולהשליך תחושות עמוקות אל תוך מסגרת בטוחה ומוגדרת".
מעבר לפריקת המתחים, לצפייה במונדיאל נכנסת גם הזדהות עם הצלחה. "משחק כדורגל בבמה כה גדולה מכניס לחיינו מתח חיובי וכיפי", מציינת בן גד, "במיוחד כשאיש לא באמת יודע איך העלילה תסתיים. ניצחון של הנבחרת שאנו אוהדים גורם לנו להרגיש שגם אנחנו, באופן אישי, טובים ומוצלחים יותר. ממש כאילו הניצחון הזה נדבק גם בנו, ומאפשר לנו ללכת עם גב מעט יותר זקוף.
קל לדמיין עד כמה ההשפעה הזו הייתה עוצמתית לו נבחרת ישראל הייתה משתתפת בטורניר, בדומה לטירוף שאנו חווים לעיתים סביב האירוויזיון, אך גם ללא הפטריוטיות הישירה, תחושת השותפות קיימת במלוא הדרה. גם אם כל התרומה שלנו הסתכמה בישיבה על הספה ופיצוח גרעינים, אנחנו מרגישים חלק ממשהו גדול ומנצח".
הניצחון, ההצלחה וההתרגשות המשותפת מביאים איתם התרוממות נפש שמתורגמת בסופו של דבר למושג חשוב מאין כמוהו: חוסן. אחד העקרונות המרכזיים של בניית חוסן, לפי בן גד, הוא לכידות. "כשאנחנו אוהדים יחד את אותה קבוצה והלב שלנו פועם בקצב אחד לקראת בעיטת עונשין או התקפה מתפרצת, הדבר מחזק את הקשרים בינינו. אנחנו רואים אחד את השני, מתאחדים סביב מטרה ומשמעות משותפת, והחיבור הזה מעניק כוח נפשי של ממש".
בהקשר המשפחתי והחברתי, צפייה משותפת במונדיאל מציעה יתרון נוסף. "בעידן שבו אנו מזהירים ללא הרף מפני שקיעה מול מסכים, במיוחד כשמדובר בילדים ובבני נוער, צפייה משותפת במשחק כדורגל משנה את הכללים. כשהמשפחה או החברים יושבים יחד מול המסך, לא מדובר בבהייה פסיבית ומבודדת. זוהי חוויה שמייצרת אינטראקציה שוטפת; גם אם לא מחליפים מילה, הלבבות פועמים יחד, קופצים בשמחה כשיש גול ומתאכזבים מול החמצה.
במקרה הזה, המסך אינו חוצץ אלא הופך לאמצעי שמחבר אותנו. כשהופכים את הצפייה לבילוי משותף, היא בונה אינטימיות, מייצרת חוויות משותפות ומחזקת משמעותית את הקשר בין חברים, בין הורים לילדים ואפילו בין בני זוג", סיכמה בן גד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו