"פרדוקס המיגרנה": אלו שהכי זקוקים לספורט מתקשים להתאמן - ויש לכך פתרון

פעילות גופנית נחשבת זה שנים לאחת ההמלצות המרכזיות לחולי מיגרנה, אך מחקר ישראלי חדש חושף את מה שהחוקרים מכנים "פרדוקס המיגרנה":דווקא המטופלים שיכולים להפיק את התועלת הגדולה ביותר מפעילות גופנית הם אלו שמתקשים ביותר לבצע אותה.

המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Cephalalgia לקראת חודש המודעות הבינלאומי למיגרנה המצוין ביוני, נערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומהמרכז הרפואי סורוקה, בהובלת פרופ' גל איפרגן, מנהל המחלקה הנוירולוגית בסורוקה, וד"ר עידו פלס.

המחקר התבסס על נתונים של 550 משתתפים ממאגר חולי המיגרנה של הנגב. החוקרים בחנו את הקשר בין פעילות גופנית קבועה - לפחות שעתיים בשבוע - לבין תדירות ההתקפים, השימוש בתרופות, התפקוד היומיומי ואיכות החיים.

מהממצאים עולה כי 46% מהמשתתפים עמדו ביעד הפעילות הגופנית. בקרב החולים שהתאמנו נרשמו שלושה ימי מיגרנה בחודש בממוצע, לעומת חמישה ימים בקרב אלו שלא עסקו בפעילות גופנית סדירה.

בנוסף, המתאמנים השתמשו בפחות תרופות ממשפחת הטריפטנים לטיפול בהתקפים חריפים - 2.6 כדורים בממוצע לעומת 4.1 כדורים בקרב הלא-פעילים. הם גם דיווחו על פחות מוגבלות כתוצאה מהמיגרנה, פחות פגיעה בתפקוד בעבודה ושביעות רצון גבוהה יותר מהחיים.

אחד הממצאים הבולטים היה זיהוי "נקודת מפנה": כאשר מספר ימי המיגרנה עולה על שלושה ימים בחודש, הסיכוי של המטופל לעמוד ביעד הפעילות הגופנית יורד אל מתחת ל-50%. לדברי החוקרים, מדובר במחסום הנובע מהכאב, העייפות והפגיעה בתפקוד שמלווים את המחלה.

המחקר זיהה שלושה פרופילים עיקריים של מטופלים: קבוצה שסבלה מנטל מחלה גבוה וכמעט שלא עסקה בפעילות גופנית; קבוצה בעלת מאפיינים בינוניים; וקבוצה פעילה יותר, שסבלה ממיגרנות קלות יחסית ונהנתה מתפקוד ואיכות חיים טובים יותר.

לדברי החוקרים, הממצאים ממחישים מעגל קסמים: חומרת המיגרנה והמצוקה הנפשית מקשות על ביצוע פעילות גופנית, אך היעדר פעילות עלול להחמיר את המחלה ואת הפגיעה באיכות החיים.

מודל טיפולי חדש

על בסיס הממצאים מציעים החוקרים מודל טיפולי דו-שלבי, שלפיו טיפול תרופתי ופעילות גופנית אינם חלופות אלא שלבים משלימים. בשלב הראשון יש להפחית את תדירות ההתקפים באמצעות טיפול מונע, ורק לאחר שהמחלה מתייצבת לעודד חזרה הדרגתית לפעילות גופנית סדירה.

לדבריהם, היכולת לשוב ולהתאמן באופן קבוע עשויה לשמש גם מדד להצלחת הטיפול. כאשר מטופל שסבל ממיגרנות תכופות מצליח לחזור לפעילות גופנית סדירה, הדבר עשוי להעיד על שיפור משמעותי במצבו ואף לאפשר בעתיד בחינה של הפחתת הטיפול התרופתי.