"מה שהוא מצב חירום, עבורנו הפך בעצם לחצי שגרה"

כבר 45 ימים פועל בית החולים רמב"ם מתחת לקרקע. הפסקת האש המתוכננת בלבנון אולי תשנה בקרוב את מצב החירום ותאפשר חזרה לשגרה, אבל לפחות עד שתתקבל ההחלטה - החניון של בית החולים החיפאי עדיין מכיל מטופלים ורופאים במקום מכוניות.

שלוש פעמים ניהלה את כל האירוע הלוגיסטי המורכב הזה ד"ר מיכל מֶקֶל. פעמיים (חיצי הצפון ועם כלביא) מקל היתה סגנית מנהל ביה"ח, אולם כעת זו הפעם הראשונה שהיא עומדת בראש האופרציה הזו כמנהלת של ביה"ח רמב"ם.

"האיום הצפוני עדיין קיים. ממש לא חזרנו לשגרה", היא הסבירה השבוע, בראיון בלעדי שהוא הראיון הראשון שהיא מעניקה לתקשורת מאז נכנסה לתפקיד לפני כחצי שנה.

"רק בשבוע שעבר אמרנו 'אנחנו מעלים חלק מהמחלקות', אבל הצוותים ביקשו לראות קודם מה קורה. להעלות את כל המחלקה ולנקות את כל הציוד זה אירוע משמעותי, ואנשים חוששים שיצטרכו לרדת שוב למרחב המוגן. כולנו רוצים כבר להיות אחרי, במצב של ודאות, במצב שנדע שפרץ שלום עולמי - אבל האיום עדיין קיים".

"אם בפעם הראשונה שירדנו לתת־קרקע אמרנו 'אוקיי, זה מצב חירום', מהר מאוד הבנו שזה לא יכול להיראות כמו במלחמת העולם השנייה, כשכולם יושבים יחד באותו חלל", היא מספרת. "אז הוספנו פרגודים בין המטופלים, פרסנו וילונות כדי לתחם מחלקות ועשינו הרבה מאמצים כדי לייצר פרטיות או חושך.

"סיפקנו לצוותים עמדות עם פנסים לשימוש בלילה, חילקנו למטופלים כיסויי עיניים ואטמי אוזניים כדי לאפשר שינה טובה. לצערי, זו פעם שלישית שלנו בתת־קרקע בתוך שנתיים וחצי. מה שהוא מצב חירום, עבורנו הפך בעצם לחצי שגרה".

כבר 26 שנה מקל עובדת ברמב"ם. גם ממעמדה בראש הפירמידה היא עדיין ממשיכה לנתח. "כשאני מנתחת אני לא נכנסת לחדר כמנהלת בית חולים, אלא כחלק מהצוות. אז אני לא מנותקת, אבל יחד עם זאת, מכיסא המנהל אפשר להרגיש עוד יותר את המחויבות של הצוות ואת הדבקות במשימה".

מכירים את הפצועים

לאורך המלחמה טופלו ברמב"ם כ־1,000 איש בכל זמן נתון. רובם מטופלים של רמב"ם, אחרים משתייכים לבתי חולים ש"התארחו" במרחב הממוגן - כרמל ופלימן הגריאטרי. בסך הכל אושפזו יותר מ־8,500 איש במהלך המלחמה; טופלו 320 פצועים אזרחים שנפגעו בעקבות ירי טילים וחבלות ו־90 חיילים שנפצעו בלבנון.

"הטיפול בחיילים מביא איתו קושי רגשי לכל הצוות. יש בבית החולים 6,500 עובדים, ולרבים מהם יש בני זוג במילואים, או שהם משרתים במילואים או שילדיהם מגויסים כרגע. לכן כל נחיתת מסוק וכל הודעה על פצוע מייד מקפיצה את כל מי שיש לו איזשהו קרוב בצבא. אנחנו רואים פציעות קשות במלחמה הזו, וזה מהווה קושי רגשי".

הפצוע הראשון במלחמה הנוכחית היה חייל שנפגע קשה מאוד, והוא בן של אדם המקורב לביה"ח. "הקושי להבין מי הפצוע ואיך צריך לדבר עם ההורה שלו וכיצד לטפל - זה דבר קשה", מציינת ד"ר מקל.

למשל, במקרה הנ"ל חלק גדול מאוד מצוות בית החולים הכיר את אביו של הפצוע, ומקל מספרת כי היה עליה לדבר עם האבא המודאג עוד לפני שהספיק לראות את בנו. "זה היה אחד מהאירועים היותר קשים", היא משחזרת.

בניגוד לבתי חולים אחרים, ברמב"ם כל 22 חדרי הניתוח ממוגנים, זאת אומרת ש־90-85 אחוז מהפעילות הניתוחית ופעילות מרפאות החוץ נמשכה כסדרה, וכעת עם המעבר לשגרה ייעשה מאמץ להחזיר את הפעילות שנדחתה. "במקומות שבהם הפעילות צומצמה באופן משמעותי זה יכול לקחת חודשים כדי לחזור לאותו המקום", מודה מקל.

מה שמטריד את ד"ר מקל ואת עמיתיה נוגע לפיצוי שיקבלו מהמדינה על ההוצאות שנגרמו להם בשל המעבר למתחמים הממוגנים ועקב צמצום הפעילות והירידה בהכנסות.

"מלחמה עולה הרבה כסף. נגיש את כל הוצאות המלחמה שלנו למשרד, אבל סביר שלא נשופה על כל ההוצאות במלחמה ונצטרך לראות איך מתגברים על כך. זה מטריד, אך לא משהו שימנע מאיתנו להיות מגויסים למשימה".

עוזרים לקריית שמונה

כשבועיים לתוך המלחמה ולאחר מחאה ציבורית של עיריית קרית שמונה, החליטו במשרד הבריאות להרחיב את השירותים בעיר על ידי סיוע ממומחים. המשימה הוטלה על בית החולים רמב"ם.

"הצטרפנו למוקד של ביקורופא ותגברנו אותו בשני רופאים מומחים ברפואה דחופה, באחיות וגם בציוד. הבאנו אנשים שמתמחים ברפואה דחופה, אנשי צוות שבאמת עשו את זה מתוך שליחות ורצון לעזור לתושבי הצפון. זה היה מאוד מרגש לראות אותם נוסעים לקריית שמונה.

"אנחנו בהחלט רואים את השירות הזה כמשהו שנועד להישאר אחרי המלחמה. גם בהיבט של רפואה יועצת, וזאת כדי להביא לצפון את היכולות של מרכז־על.

"חלק גדול מהיכולות שהבאנו לצפון אלה דברים שבאים למנוע פינוי לבית חולים - למשל, תפירת חתכים, גיבוס שברים או דפיברילטור מתקדם שמאפשר לטפל בהפרעת קצב ולשחרר את המטופל".

מנהלות נשים בבתי החולים ובקופות החולים אינן בודדות בשטח, אך עדיין לא מגיעות לחלקן במערכת הבריאות או באוכלוסייה.

פרט למקל ישנן עוד חמש נשים מנהלות. עם זאת, ד"ר מקל עשתה היסטוריה כאשר הפכה לאישה הראשונה שמנהלת מרכז־על - בית חולים שלישוני.

המצטרפת הטרייה למועדון המנהלות היא ד"ר גלית קאופמן, מנכ"לית ביה"ח הציבורי אסותא אשדוד, אחות בהכשרתה, שכניסתה לתפקיד לוותה בהתנגדויות מצד יו"ר ההסתדרות הרפואית שאף כינה את מינויה "יום שחור למערכת הבריאות הציבורית".

"זו אמירה לא נכונה", אומרת מקל, ומוסיפה מייד גיבוי מוחלט לעמיתתה: "גלית קאופמן סופר־מוכשרת והגיעה בזכות למקום שהיא הגיעה. האמירה פשוט לא נכונה, וברכות לגלית שהצליחה לשבור את תקרת הזכוכית".

לדברי מקל, היא לא חוותה קשיים מיוחדים בעקבות היותה אישה - לא בהתמחות בכירורגיה, לא כאישה מנתחת ולא כסגנית או מנהלת.

"אני כירורגית, שזה גם מקצוע עם פחות נשים, ועדיין לא חוויתי קושי מיוחד מעצם היותי אישה במסגרת העבודה. בהיבט האישי, יש מחירים שאני משלמת. מעבר לזה שאני מנהלת בית חולים, אני גם אמא ובת זוג, ויש לי עוד תפקידים. אני לא רק באה וחוזרת מהעבודה".

ד"ר מקל נשואה לעמית, ואם לשתי ילדות בנות 24 ו־21 ולילד בן 15. "המשפחה שלי מהממת, והילדים שלי גאים ברמב"ם. זה לא שהם רק גאים בי, אלא יש להם גאוות יחידה של רמב"ם, ואני מקבלת מהם המון תמיכה".

עוד טרם כניסתה לתפקיד המנכ"לית הכינה מקל תוכנית אסטרטגית לבית החולים עבור השנים הקרובות. במסגרת זו ייחנך בקרוב "מגדל התגליות", שממנו יפעל מכון המחקר של רמב"ם. כמו כן צפויים שיתופי פעולה עם הטכניון ומוסדות נוספים.

לקנות את חירותנו בדם

בימים האלה, שבין שואה לזיכרון, מלווים את ד"ר מקל זיכרונות מביקוריה באירופה בשנים האחרונות במחנות ההשמדה בפולין ובהפעלת בית חולים שדה ישראלי באוקראינה.

"ב־2022 עמדתי בראש משלחת לאוקראינה. מדינת ישראל פתחה שם בית חולים, זמן קצר אחרי שפרצה מלחמת רוסיה־אוקראינה.

"הייתי שם שבועיים וחצי ובאזעקות היינו הולכים למרחב, שהיה יחסית קצת יותר מוגן. חשבנו אז שזו המלחמה הכי עצימה שתהיה לנו בזמן הקרוב. זה היה באפריל 2022 ולא תיארנו לעצמנו שתוך זמן קצר תפרוץ מלחמה אצלנו.

"ביום השואה היינו בעיירה שנקראת מוסטיקה. לפני מלחמת העולם השנייה היה בה רוב יהודי, אך בסוף לא נשאר זכר לשום דבר חוץ מקבר מנותץ. ודווקא מתוך המקום הזה, להיות בעלי הזכות להגיע לשם חזקים עם מדינה משלנו ועם יכולות משלנו, ולהקים שם בית חולים ולעזור לתושבים - היה מבחינתי מאוד־מאוד משמעותי".

"וכשאנחנו היום כאן, ברמב"ם, יש עשרות פצועים שמגיעים אלינו מלבנון, וחיילים עדיין מאבדים את חייהם במלחמות, וזה קשה. גם כשמסתכלים על העתיד של מדינת ישראל - צריך לזכור שאנחנו צריכים לקנות את החירות שלנו בדם".