היא ידעה שמשהו לא מסתדר - סלינה גומז חושפת את האבחון ששינה הכול

יש רגעים שבהם אדם מרגיש עמוק בפנים שמשהו פשוט לא עובד כמו שצריך - אבל עדיין לא מצליח להבין בדיוק מה. זה המקום שעליו דיברה סלינה גומז כשחשפה כי לפני שקיבלה אבחנה של הפרעה דו-קוטבית, היא בכלל עברה דרך ארוכה ומבלבלת של אבחנות שגויות. את הדברים שיתפה בשיחה אישית עם בן זוגה בני בלנקו בפודקאסט שלהם, "Friends Keep Secrets", ושם תיארה עד כמה הדרך להבנה הייתה מורכבת, מתסכלת ולעיתים גם כואבת.

הסיפור שלה אינו רק וידוי אישי של כוכבת. הוא נוגע בחוויה שמוכרת ללא מעט אנשים - התחושה שמשהו אינו כשורה, אך לוקח זמן עד שמקבלים שם מדויק למה שעובר עליהם. אצל גומז, האבחנה לא הייתה רק תשובה רפואית, אלא גם רגע של הקלה. פתאום, ההתנהגויות, התגובות והסערות הרגשיות שחוותה לאורך השנים התחברו לתמונה ברורה יותר.

לא כל מה שנראה כמו שינוי במצב הרוח הוא "סתם תקופה"

אחד הדברים הבולטים בדבריה של גומז היה התיאור של אפיזודות של התרוממות קיצונית במצב הרוח - מצבים שבהם האנרגיה והדחף לפעול עולים באופן קיצוני. לדבריה, יש מצבים שבהם רק בדיעבד היא מבינה שזה מה שקרה לה. גם בלנקו סיפר כי לפעמים היא כלל אינה מזהה בזמן אמת שהיא בתוך אפיזודה כזו. זה בדיוק מה שהופך את ההפרעה הדו-קוטבית למורכבת כל כך: לא תמיד מי שחווה אותה מבין מיד מה מתרחש.

אפיזודות של מאניה או היפומאניה עשויות לכלול אנרגיה מוגברת, תחושת ביטחון עצמי מופרזת, צורך מופחת בשינה, דיבור מהיר מהרגיל, מחשבות שמדלגות במהירות מנושא לנושא, מוסחות גבוהה וקבלת החלטות לא שקולות. מן הצד השני נמצאות תקופות דיכאוניות, שעלולות לכלול עצב עמוק, ריקנות, עייפות, חוסר עניין, קשיי ריכוז, רגשות אשמה ואף מחשבות אובדניות.

אבחון שגוי הוא לא סוף הדרך

מסר חשוב במיוחד בסיפור של גומז הוא שאבחון ראשון אינו תמיד האבחון הנכון. היא עצמה סיפרה שניסתה להיעזר באנשי מקצוע שונים, ושלקח זמן עד שהגיעה להבנה מדויקת יותר של מצבה. זהו פרט משמעותי, משום שבתחום בריאות הנפש תסמינים רבים עשויים להיראות דומים זה לזה. לעיתים מה שנראה מבחוץ כמו חרדה, דיכאון או תגובה רגשית קיצונית, שייך בפועל לתמונה רחבה ומורכבת יותר.

זו גם הסיבה שההתעקשות לא לוותר כל כך חשובה. גומז הדגישה כי מבחינתה היה חיוני להמשיך לדבר, לשאול, לפנות לעזרה ולחפש את האדם המקצועי שיצליח לראות את התמונה המלאה. עבור לא מעט אנשים, דווקא החלק הזה - ההבנה שמותר להמשיך לחפש גם אם עדיין לא התקבלה תשובה מספקת - הוא אולי המסר המעודד ביותר.

גם לסביבה הקרובה יש תפקיד

לצד הטיפול והאבחון, גומז דיברה גם על החשיבות של תמיכה מהסביבה הקרובה. היא תיארה עד כמה מועיל שיש לצדה בן זוג שמבין, מכיל ויודע לפגוש אותה במקום שבו היא נמצאת, בלי שיפוטיות. במצבים נפשיים מורכבים, תמיכה כזו יכולה להיות קריטית - לא במקום אנשי מקצוע, אלא בנוסף להם. לפעמים אדם קרוב הוא מי שמזהה שינוי, מעודד לפנות לעזרה או פשוט נשאר שם גם כשלא קל.

הנקודה הזו חשובה במיוחד משום שבריאות הנפש עדיין עטופה לא פעם בבושה, חוסר הבנה או תגובות מקטינות. גומז אמרה במפורש שהיא אינה מתביישת ברגעי המאניה שלה, ושמבחינתה ההבנה של מה שעובר עליה דווקא הרגיעה אותה. במקום להרגיש "לא עקבית" או "מוגזמת", היא קיבלה הקשר. וזה, במקרים רבים, הצעד הראשון בדרך לחיים יציבים יותר.

מתי צריך לעצור ולבדוק?

מהסיפור שלה עולה גם שאלה רחבה יותר: מתי שינוי במצב הרוח כבר אינו עוד תקופה לחוצה, אלא סימן שכדאי לבדוק לעומק? כאשר יש תנודות חדות במצב הרוח, קושי מתמשך בתפקוד, שינויים קיצוניים בדפוסי שינה, תקופות של אנרגיה בלתי רגילה שמתחלפות בקריסה רגשית, או תחושת בלבול שחוזרת שוב ושוב - כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. לפי המידע שבטקסט, אבחון יכול לכלול לא רק שיחה טיפולית, אלא גם בדיקות גופניות, בדיקות מעבדה, הערכה נפשית ומעקב אחר שינה ודפוסי מצב רוח.

לאחר אבחון, ההמלצות כוללות תשומת לב לסימני אזהרה מוקדמים, שמירה על שינה מספקת, נטילת טיפול תרופתי בהתאם להנחיות והימנעות מסמים ואלכוהול. אלו אולי נשמעים כמו צעדים בסיסיים, אבל עבור מי שמתמודד עם תנודות רגשיות קיצוניות, הם עשויים להיות חלק מהותי משמירה על איזון.

בסופו של דבר, הסיפור של סלינה גומז מזכיר שאבחנה נפשית אינה אמורה להגדיר את האדם - אלא לעזור לו להבין את עצמו טוב יותר. ובתקופה שבה יותר ויותר מפורסמים בוחרים לדבר בגלוי על בריאות הנפש, יש גם ערך ציבורי לחשיפה כזו: היא נותנת שפה, מפחיתה בושה ומזכירה לאנשים שהם לא חייבים להישאר לבד בתוך סימני השאלה.