בריאיון בפודקאסט "This Past Weekend" של תיאו וון, קומיקאי, שחקן ומגיש פודקאסט אמריקאי, אמר שר הבריאות והשירותים החברתיים של ארה"ב, רוברט פ' קנדי ג'וניור, שהוא "לא מפחד מחיידקים". עד כאן, משפט שאפשר לפרש כהצהרת ביטחון עצמי, אולי אפילו כקריצה נגד "פאניקה". אבל אז הגיע ההסבר שלו: בעבר, לדבריו, הוא "הסניף קוקאין מעל מושבי אסלה", ולכן חיידקים לא מרשימים אותו במיוחד.
הציטוט הזה עורר סערה ברשת ובתקשורת, וגם ביקורת מצד ארגוני בריאות שטענו שהוא משדר זלזול בסיכונים לציבור. אבל מעבר לכותרות ולגועל, מסתתר כאן דיון חשוב דווקא למדור בריאות: איך אנשים מעריכים סיכון, למה "חוסן" אישי לא מחליף מדיניות ציבורית, ומה ההבדל בין אומץ לבין התנהגות מסוכנת.
למה אנשים אומרים "אני לא מפחד מחיידקים"
יש לא מעט סיבות פסיכולוגיות וטבעיות לכך שאנשים מצהירים שהם "לא מפחדים":
התרגלות לסכנה: מי שחווה מצבים קיצוניים בעבר (למשל התמכרות פעילה) עלול לפתח יחס של "ראיתי הכול", שבו סכנות יומיומיות נראות קטנות.
שליטה מדומה: תחושת "אני יודע להסתדר" יכולה להפחית פחד, גם כשהסיכון אובייקטיבית לא קטן.
זהות ותדמית: אמירות כאלה לפעמים נועדו לשדר קשיחות, עצמאות, או אנטי-ממסדיות.
הבעיה מתחילה כשמשפטים כאלה נאמרים על ידי אדם בתפקיד בריאותי בכיר, כי אז זה כבר לא רק "סגנון" אלא מסר לציבור.
חיידקים, נגיפים, ומה שביניהם: הגוף לא מתרשם מסיפורים
המערכת החיסונית לא "מתרגלת" באופן שמאפשר לזלזל בלב העניין: חשיפה לפתוגנים עלולה להוביל לזיהום, לפעמים קל ולפעמים מסוכן. העובדה שמישהו שרד בעבר התנהגות מסכנת חיים לא הופכת הדבקות עתידיות ללא רלוונטיות.
ובכלל, "חיידקים" זו מילה כללית מדי. יש הבדל בין נגיפים עונתיים שברוב המקרים חולפים, לבין זיהומים חיידקיים שעלולים להסתבך אצל אנשים מבוגרים, ילדים קטנים, מדוכאי חיסון, או בעלי מחלות רקע, ומחלות מדבקות שבהן ההתנהגות של אדם אחד משפיעה על אחרים (בבית, בעבודה, בתחבורה ציבורית).
כלומר, גם אם אדם פרטי מוכן "לקחת סיכון", לא בטוח שיש לו זכות מוסרית לקחת אותו בשם אחרים.
ההתמכרות היא מחלה, אבל היא לא "מחליפה" מחלות אחרות
בריאיון, קנדי תיאר איך הוא מגיע למפגשי החלמה באופן יומיומי, וגם סיפר על מפגשים "מחוץ למערכת" בתקופת הקורונה כי מבחינתו התמכרות מסוכנת יותר מכל זיהום.
כדאי לומר את זה בצורה ישירה - יש אמת עמוקה בכך שהתמכרות היא מחלה קטלנית, ושעבור אנשים רבים שגרה טיפולית והשתייכות לקהילה מצילות חיים. אם אדם בוחר להגן על ההחלמה שלו בכל מחיר, זה מובן.
אבל מכאן ועד להפוך את זה למסגרת של "אז לא צריך להתרגש מחיידקים" הדרך קצרה מדי, ובעייתית. אפשר להחזיק שתי אמיתות במקביל:
התמכרות דורשת טיפול עקבי.
מה כן אפשר ללמוד מזה? בריאות בלי דרמה
אם נשים לרגע את הסנסציה בצד, יש כאן שיעור מעשי: מניעת זיהומים לא נועדה להפוך אותנו לפחדנים. היא נועדה להפחית תחלואה, במיוחד אצל מי שהסיכון שלו גבוה.
כמה עקרונות פשוטים שעובדים בלי דרמה:
- רחיצת ידיים אחרי שירותים, לפני אוכל, ואחרי תחבורה ציבורית או מקומות הומי אדם.
- להישאר בבית כשחולים (או לפחות להימנע ממפגש עם אנשים בסיכון).
- אוורור במקומות סגורים, במיוחד בחורף ובמפגשים צפופים.
- מסכה כשיש תסמינים או כשמבקרים אדם מבוגר/חולה, גם אם זה "רק צינון".
אלה פעולות קטנות עם השפעה גדולה, והן לא סותרות חיים רגילים או חוסן נפשי.
כשפוליטיקאים מדברים על בריאות, כדאי לשים לב גם למה שמשתמע
ארגוני בריאות בארה"ב טענו שהאמירה של קנדי לא אחראית, במיוחד על רקע ויכוחים ציבוריים סביב בריאות ומניעה בשנים האחרונות. גם מי שלא רוצה להיגרר לפוליטיקה יכול להסכים על דבר אחד:
מסרים של מנהיגי בריאות צריכים להיות מדויקים, לא "קוליים".
כי ציבור שומע "לא מפחד מחיידקים" ומתרגם את זה ל:
"לא צריך להקפיד על היגיינה"
"מחלות זה עניין של אופי"
"אם אני חזק, זה לא יקרה לי"
וזה כבר מתכון להתפכחות לא נעימה.
אפשר לכבד סיפור החלמה אישי, ועדיין להגיד בבירור: חיידקים ונגיפים הם לא עניין של אומץ או גועל. הם עניין של הסתברויות, של אחריות הדדית, ושל מניעה בסיסית שמאפשרת לחברה לתפקד. והדרך הכי בריאה להתמודד עם זה היא לא בפחד, אלא בהרגלים פשוטים ועקביים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו