גארי בארלו בהופעה במסגרת חגיגות הכתרת המלך צ'ארלס ה-3, טירת ווינדזור, 7 מאי, 2023. צילום: AP

כשהבמה כבתה, הגוף שילם: כך כוכב פופ הסתגר בבית שנה שלמה במאבק בבולימיה

מאחורי החיוך המדבק הסתתר במשך שנים סיפור אחר: גארי בארלו, מהקולות המזוהים ביותר של להקת הבנים המצליחה Take That, מתאר בדוקו החדש איך קנאה, ביקורת ציבורית וקריסה בקריירת הסולו דחפו אותו למעגל של אכילה כפייתית והקאות, שהוביל לבדידות, בושה והסתגרות ממושכת מהעולם

 

 

לפעמים וידוי של כוכב מוכר מצליח לגעת בדיוק במקום שבו רבים מאיתנו שותקים, ולהגיד בקול רם את מה שאחרים מעזים רק לחשוב. בימים האחרונים עלה לכותרות סיפורו של כוכב פופ בריטי בן 55, שבדוקו חדש מספר כי לא יצא מהבית במשך כ־13 חודשים בזמן מאבק בבולימיה. לצד תמונות אישיות שלא נחשפו בעבר, הוא מתאר תקופה שבה הקריירה שלו התערערה, הלגלוג הציבורי התגבר, והתחושה שהוא "נמחק" מהעולם הפכה כמעט לנחמה.

זה לא עוד רכילות. זה חלון נדיר לתוך מנגנון של הפרעת אכילה: לא "גחמה", לא "חולשה", ולא משהו שקורה רק לנערות. בולימיה היא מצב רפואי ונפשי רציני שיכול להשפיע על כל מגדר, בכל גיל, ובכל רקע.

ימי השיא: טייק דאת', Back for Good, הופעה חיה, 1995

איך לחץ חברתי הופך לשגרה מסוכנת

הכוכב מתאר תהליך שמתחיל במקום מוכר: כישלון מקצועי, אובדן ביטחון, השוואות בלתי פוסקות למישהו מצליח יותר, וביקורת מבחוץ שמחלחלת פנימה. במקרה שלו, לצד הירידה במעמד הציבורי, הוא מספר על קנאה בבן להקה שהצליח יותר ועל שיימינג מתמשך שנכנס לכל פינה בחיים, עד כדי כך שהליכה ברחוב הפכה לאירוע משפיל.

כאן חשוב לעצור: בולימיה לא נוצרת "בגלל אוכל". אוכל הוא לעיתים הכלי, לא הסיבה. הרבה פעמים מדובר בשילוב של גורמים: נטייה לפרפקציוניזם, צורך בשליטה, רגישות לביקורת, דימוי גוף נמוך, חרדה או דיכאון, ולעיתים גם אירועים מעוררי לחץ כמו פרידה, פיטורים או חשיפה ציבורית.

וכשהלחץ מתמשך, המוח מחפש הקלה מהירה. אצל חלק מהאנשים זה מתבטא במעגל של:

  • אכילה בולמוסית (תחושה של "אין לי שליטה, אני חייב/ת להמשיך")

  • ואז התנהגות מפצה (כדי "לתקן" את מה שקרה ולהרגיע אשמה ופחד)

הכוכב מתאר בדיוק את זה: לילות של אכילה מופרזת, ואחריהם תחושת אשמה שמכפילה את עצמה ביום שאחרי, עד שההתנהגות הופכת להרגל שמרגיש בלתי נמנע.

גארי בארלו (Take That) בימי משקל היתר. הגיע ל-108 ק"ג, צילום: @takethat / Instagram

למה ההסתגרות "מזינה" את ההפרעה

החלק המטלטל בסיפור הוא לא רק ההפרעה עצמה, אלא ההסתגרות: שנה שלמה כמעט בלי לצאת מהבית. זה לא פרט צבעוני, זה מנגנון.

כשאדם מתבייש במה שהוא עובר, הוא מתחיל לצמצם חשיפה:

  • פחות מפגשים חברתיים (כדי שלא ישאלו "מה קורה איתך?")

  • פחות אירועים סביב אוכל (כדי לא להתמודד עם לחץ או הערות)

  • פחות תנועה במרחב הציבורי (כדי לא להיות "נשפט/ת")

במקביל, בדידות מגבירה מצוקה, ומצוקה מגבירה את הצורך בהקלה רגעית. כך נוצרת לולאה: בושה -> הסתגרות -> בדידות -> אכילה או פיצוי -> עוד בושה.

גם גברים נופלים בזה, אולי אפילו יותר בשקט. הסטיגמה ש"הפרעות אכילה זה עניין של נשים" גורמת להרבה גברים לדחות עזרה, להסתיר, ולהגיע לטיפול מאוחר יותר. העובדה שכוכב גבר, באמצע החיים, מדבר על זה בפומבי שוברת משהו חשוב בתקרת הזכוכית הזו.

הסימנים שלא תמיד נראים מבחוץ

לא תמיד רואים בולימיה במשקל. לפעמים המשקל "נראה רגיל", והמצוקה ענקית. סימנים אפשריים (לא רשימת אבחון, אלא נורות אזהרה):

  • עיסוק אובססיבי באוכל, משקל, "איפוק" או "פיצוי"

  • אכילה בסתר, היעלמויות אחרי ארוחות, או טקסים סביב אוכל

  • תנודות חריפות במצב רוח, אשמה ובושה לאחר אכילה

  • בידוד חברתי, הימנעות מאירועים

  • סימנים גופניים אפשריים כמו עייפות, סחרחורות, בעיות עיכול או כאבי גרון חוזרים

בולימיה עלולה לגרום גם לסיבוכים רפואיים משמעותיים, בין השאר בגלל שיבושים במלחים שמסכנים את הלב, וכן בעיות במערכת העיכול ובשיניים. בגלל זה חשוב לא "להסתדר לבד" אלא לערב אנשי מקצוע.

לשתות, לאכול ולטייל בלי להגזים. גארי בארלו בסיור יין באוסטרליה במרץ השנה 

אז איך יוצאים מזה באמת?

המסר הכי חשוב בסיפור הזה הוא לא הדרמה, אלא העובדה שיש דרך החוצה. אפשר להחלים, גם אם זה לוקח זמן ולעיתים יש עליות וירידות בדרך.

טיפול יעיל בבולימיה כולל לרוב שילוב של:

  1. טיפול פסיכולוגי מובנה, לרוב בגישות קוגניטיביות־התנהגותיות, שמכוונות לשבור את מעגל הבולמוס והפיצוי ולעבוד על דימוי עצמי ורגשות.

  2. מעקב רפואי, כדי לבדוק השפעות גופניות ולהחזיר איזון לגוף.

  3. תמיכה תזונתית, לא כדיאטה אלא כדי לייצר יציבות ולהחזיר אמון בגוף.

יש גם פתרונות דיגיטליים מבוקרים שיכולים לעזור לאנשים בזמן המתנה לטיפול או כתוספת, כולל תוכניות עזרה עצמית מבוססות עקרונות טיפוליים.

גארי בארלו (Take That) בימי משקל היתר, צילום: @takethat / Instagram

אם זה נשמע מוכר לכם או למישהו קרוב

שתי שורות שכדאי לזכור:

  • זה לא עניין של כוח רצון.

  • הצעד הראשון הוא לספר למישהו אחד אמין: רופא/ת משפחה, פסיכולוג/ית, דיאטנ/ית קלינ/ית או בן/בת משפחה שיודעים להיות עדינים ולא שיפוטיים.

ובמקרה של סכנה מיידית, זה מצב חירום רפואי ודורש פנייה מיידית לעזרה.

בסופו של דבר, אולי זה הדבר המשמעותי ביותר בסיפור הזה: ההחלמה לא קרתה ביום אחד. היא התחילה בהחלטה אחת אמיצה להפסיק לחיות בתוך הסוד. לפעמים זה מספיק כדי להתחיל להזיז את הדלת.

סרט תיעודי חדש על Take That בו גארי בארלו משתף על הפרעות האכילה מהן סבל עולה בימים אלו בנטפליקס


מקורות

NHS - Bulimia nervosa • National Institute of Mental Health (NIMH) - Eating Disorders • NICE (UK) - Eating disorders: recognition and treatment

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...