“הגוף שלי פשוט נסגר”: השחקנית הבריטית חושפת מה עומד מאחורי הירידה במשקל

יש רגעים שבהם סלבריטאית מפסיקה להיות "כוכבת", והופכת פשוט לאדם. בערב השנה החדשה, קייט בקינסייל (52) העלתה לאינסטגרם סרטון קצר שצולם מהמיטה, עם כיתוב פשוט - psa (כלומר, Public Service Announcement, ובעברית: "הודעת שירות לציבור". אבל מה שיצא משם היה רחוק מפוסט רגיל. זה היה וידוי חשוף, דומע, כזה שקשה לצפות בו בלי להרגיש איך משהו מתכווץ בפנים. הפוסט, נכון לעכשיו, לא זמין. 

במרכז הסרטון עומדת שאלה אחת, מכאיבה ומוכרת: למה אנשים מרגישים שמותר להם להעיר על גוף של מישהו, במיוחד כשהוא עובר את אחת התקופות הכי קשות בחיים?

מה קרה לקייט בקינסייל ב-2025?

בסרטון, בקינסייל מספרת ש־2025 הייתה "שנה קשה מאוד", בין השאר בגלל מותה של אמה, השחקנית ג’ודי לו, שנפטרה ביולי 2025 אחרי התמודדות עם סרטן בשלב 4. 

היא מזכירה גם את האובדנים שקדמו לכך: אביה, השחקן ריצ'רד בקינסייל, שמת מהתקף לב בגיל 31 כשהייתה בת חמש בלבד, ואת מות אביה החורג, הבמאי רוי באטרסבי, שנפטר ב-2024 לאחר בעיות רפואיות קשות. (אימה, השחקנית ג'ודי לאו מתה ביולי השנה בגיל 78). 

היא לא ניסתה לייפות. להפך. היא תיארה שכול, עומס רגשי, וחוויות טיפוליות קשות מאוד שליוו את מחלות יקיריה. (חשוב לומר: היא ירדה לפרטים גרפיים במיוחד, אבל השורה התחתונה הייתה ברורה גם בלי זה: היא נשאה על הגב דברים שאנשים לא אמורים לעבור לבד.)

"אבל לא גורם לך להיות רעב" (אבל הוא פוגע בתיאבון ובגוף)

מה שהכי טלטל רבים הייתה האמירה השקטה: 

"אֵבֶל לא גורם לך להרגיש רעב". 

בקינסייל הסבירה שהירידה במשקל לא נבעה מרצון "להיות רזה", ולא עקב מאמצי כוח רצון. היא תיארה מצב שבו הגוף פשוט מגיב לשוק ולטראומה, כאילו הוא "נסגר".

וזה לא רק סיפור אישי שלה. גופים רפואיים ומקורות בריאותיים מוסמכים מסבירים כי שינויים בתיאבון הם תסמין שכיח של אבל: חלק מאנשים אוכלים פחות, חלק יותר, וחלק מרגישים שהגוף שלהם מבולבל לגמרי. 
גם סקירה מדעית על מנגנונים נוירו-אנדוקריניים באבל מצביעה על כך שלשכול יכולה להיות השפעה ממשית על מערכות הגוף (הורמונים, חיסון, תסמינים סומטיים) ולא מדובר רק "ברגש". 

כלומר: לפעמים הירידה במשקל היא לא "בחירה". היא סימפטום.

בקינסייל ובתה לילי לפני כשבוע במשחק לייקרס-קליפרס, לוס אנג'לס

ואז מגיעותם התגובות: בין דאגה אמיתית לרשעות נטו

אחרי שהירידה במשקל הפכה בולטת, בקינסייל סיפרה למגזין 'פיפל' שקיבלה מבול של תגובות ברשת: חלקן דואגות, אחרות מאשימות, וחלקן פשוט משפילות. 

כן, היא גם התייחסה לכך שבעבר, בגיל 15, היא התמודדה עם אנורקסיה, אבל הבהירה שהיום מדובר בסיפור אחר לגמרי: "אני חושבת שזה הלם וטראומה". EW.com

ומה שהכי נשאר מהסרטון זה לא "ההכחשה", אלא הכאב מול חוסר האנושיות:
היא אמרה שהיא לא מצליחה להבין איך מישהו רואה אדם "שקוף בסבל" ובוחר לכתוב עליו משהו מרושע.

למה הסיפור הזה נוגע לכל כך הרבה אנשים?

כי זה לא באמת על קייט בקינסייל. זה על כולנו.

• על מי שירדו במשקל אחרי אובדן ושמעו "איזה יופי, רזית" כשבפנים הם קרסו.

• על מי שעלו במשקל בתקופה קשה ושמעו עקיצות במקום חיבוק.

• על מי שהגוף שלהם "דיבר" כאב, והעולם ענה בביקורת.

אבל הוא לא סטייל. הוא תגובה אנושית.

מתארחת בתוכניתו של ג'ימי קימל, 25 נובמבר 2025

מה אפשר לקחת מזה הלאה? (גם אם אתם לא מפורסמים)

אם אתם מזהים מישהו סביבכם שמשתנה פיזית, במיוחד אחרי תקופה קשה:

• אל תפתחו במשפט על מראה. פתחו בשאלה רכה: "מה שלומך באמת?"

• אל תאבחנו אנשים דרך מסך. דאגה אמיתית נשמעת אחרת מהאשמה.

• תזכרו שאבל משפיע על הגוף. שינוי תיאבון, שינה, אנרגיה, כאבים - כל אלה יכולים להיות חלק מהתמונה. 

• ואם אתם עצמכם שם: יש ערך לתמיכה מקצועית כשקשה לתפקד לאורך זמן. ארגונים רפואיים מציעים מידע וכלים, וגם ממליצים לפנות לעזרה כשזה נהיה כבד מדי לבד.

הסרטון של קייט בקינסייל הוא לא עוד "דרמה הוליוודית". הוא תזכורת חדה:
מאחורי תמונה, מאחורי גוף, מאחורי שינוי במשקל, יכול להיות סיפור שאף אחד לא רואה.

ולפעמים, הדבר הכי אנושי שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט לבחור לא להיות עוד קול שמוסיף כאב.