מערכת הבריאות הציבורית בישראל מאבדת מדי שנה רופאים רבים, שבוחרים לעזוב ולעבוד במדינות אחרות. אין נתונים מדויקים, אך ההערכות מצביעות על מאות רופאים שעוזבים את הארץ מדי שנה. תופעה זו איננה חדשה, אך נראה כי בשנים האחרונות היא מחריפה.
לדוגמה, מתוך בני המחזור שלי שסיימו את לימודיהם ב־1975, כ־15% עובדים כיום בארה"ב. עולה השאלה מדוע רופאים עוזבים את הארץ, ומה ניתן לעשות כדי למנוע זאת.
כדי להבין את התופעה לעומק, יש לבחון תחילה את התנאים בבתי החולים הציבוריים לעומת הרפואה הקהילתית והפרטית. לפני כ־40 שנה מרבית הרופאים הבכירים שאפו לעבוד בבתיה"ח. כיום, במקצועות מסוימים כמו רפואה פנימית, המגמה התהפכה - רופאים מעדיפים לעבוד בקהילה, בין היתר בגלל העומס הבלתי נסבל בבתיה"ח והשכר הנמוך ביחס לעבודה בקהילה.
רופאים רבים נאלצים להשלים את שכרם בעבודות נוספות, ולעיתים מגיעים ל־70-60 שעות עבודה בשבוע. העומס והשחיקה מובילים לכך שבתחומים חיוניים כמו רפואה פנימית, אבן יסוד של הרפואה, קשה למצוא רופאים שמוכנים לנהל מחלקה.
במציאות זו, אין זה מפתיע שרופאים מחפשים אלטרנטיבות כאשר האפשרות לעבור לחו"ל, בתנאים נוחים יותר ובשכר ראוי, הופכת מושכת במיוחד. הביקוש בעולם כולו לרופאים טובים גבוה, ולכן רופאים ישראלים, הנחשבים מצוינים, מוצאים בקלות עבודה במדינות מתקדמות.
רפואה היא מקצוע תובעני בכל העולם, אך עומס העבודה בישראל חריג במיוחד: משמרות של 26 שעות, חוסר בכוח אדם מקצועי, עבודה פקידותית וביורוקרטית, הצורך ללמד סטודנטים, וכל זאת תחת עומס חולים כבד והזדקנות האוכלוסייה. גם העלייה בנגישות המידע והבינה המלאכותית מגבירה את רמת הציפיות של המטופלים ושל בני משפחותיהם מהרופאים. כל אלה מביאים לתסכול ולשחיקה, בייחוד כשאין תגמול הולם.
היעד: להשאיר אותם כאן
את הרופאים שעוזבים את הארץ ניתן לחלק לחמש קבוצות עיקריות:
המטרה - לעבוד בחו"ל: רופאים שבחרו ללמוד בארץ בשל עלויות הלימודים הנמוכות, אך מלכתחילה תכננו לעבוד בחו"ל. הם מחפשים מקומות התמחות בחו"ל, ולעיתים מצדיקים את עזיבתם בכך שאין בארץ מקום התמחות בתחום הרצוי להם.
העדפות ההתמחות: רופאים שלומדים בארץ ולא מוצאים לאחר מכן התמחות בתחום ובמקום שהם רצו.
נסיבות משפחתיות: יש קבוצה קטנה של רופאים שיוצאים לחו"ל עקב נסיבות משפחתיות.
יוצאים להשתלמות ונשארים בחו"ל: רופאים שסיימו התמחות בישראל, יצאו להשתלמות בחו"ל ונותרו שם. בשל יכולותיהם הגבוהות, מוצעים להם תנאי עבודה מצוינים, שכר גבוה ולעיתים אף תמיכה כלכלית, והם בוחרים שלא לחזור.
חזרו לארץ והתאכזבו: רופאים שחזרו ארצה לאחר התמחות והשתלמות בחו"ל, אך התאכזבו מתנאי העבודה, מהשכר ומהמעמד, ועזבו שוב לחו"ל בשל הצעות טובות יותר. רופאים אלה הם לרוב איכותיים ומומחים בתחומים נדרשים, יש להדגיש, ועזיבתם מהווה פגיעה קשה בשירותי הבריאות בישראל, במיוחד בפריפריה.
כשלים בהכשרה
עד לאחרונה, שישה בתי ספר לרפואה בארץ הכשירו כ־750 רופאים בשנה. אליהם נוספו כ־100 סטודנטים מחו"ל שלמדו בארץ, אך שבו למדינותיהם. בשל המחסור ברופאים, ישראל התירה בעבר קבלת רישיון גם לבוגרי לימודים מחו"ל, אך רבים מהם לא עומדים ברמה הנדרשת. לאחרונה החליט משרד הבריאות, בצדק, להחמיר את התנאים למתן רישיון לרופאים שלמדו במוסדות לא מוכרים.
כדי להתמודד עם הירידה הצפויה בסך מקבלי הרישיון, הרחיבה המדינה את שיעור הסטודנטים לרפואה - מכ־750 בשנה לפני כארבע שנים לכ־1,200 כיום, עם יעד להגדלה נוספת. עם זאת, הנטל של ההוראה הקלינית נופל על המחלקות הרפואיות שכבר עמוסות לעייפה, דבר שמחייב שינוי מבני והקצאת תקנים ייעודיים לרופאים מורים.
כמו כן, אם יוכשרו בארץ 1,500 רופאים בשנה, אך ייוותרו רק כ־1,200 מקומות התמחות (שחלקם כלל לא מבוקשים), רבים מהבוגרים ייפנו לחו"ל - ושוב נאבד את ההשקעה. עלות הכשרת רופא בישראל היא כ־400 אלף שקלים, ועזיבת 300-200 רופאים בשנה מהווה הפסד שנתי של כ־120-80 מיליון שקלים.
פתרונות נדרשים
כדי למנוע את בריחת הרופאים נדרשים הפתרונות הללו:
חיזוק תחושת השליחות והקשר למדינה: יש לשלב במהלך ההכשרה דגש על מחויבות למדינה ולעשייה הציבורית.
הרחבת התשתיות: הגדלת מספר מיטות האשפוז ותקני הרופאים, בהתאמה לגידול במספר הסטודנטים.
שקיפות בהקצאת מקומות התמחות: פרסום רשימות תקנים לפי תחום ומיקום, תוך תעדוף בדומה לשיטת ה־Matching האמריקנית.
התחייבות לעבוד בישראל: לשקול חיוב סטודנטים שלמדו רפואה באוניברסיטאות ציבוריות לעבוד בארץ לפחות חמש שנים לאחר לימודיהם. במערכת הבריאות בצרפת, למשל, ניתן רישיון רפואה רק לאחר תקופת ההתמחות. המטרה: לשמר את הרופאים במערכת הבריאות לפחות למשך תקופת ההתמחות, שלאחריה ניתן לנקוט אמצעי שכנוע אחרים בניסיון לשמר את הרופאים במערכת הבריאות בארץ.
שיפור תנאי העבודה: הפחתת ביורוקרטיה ומתן סיוע אדמיניסטרטיבי; קיצור משמרות ומתן סיוע באמצעות עוזרי רופא; הקצאת זמן מוגן למחקר, הוראה והתמקצעות; שיפור משמעותי בשכר ובתנאי העסקה, כולל מניעת הצורך בעבודה נוספת לפרנסה.
תמרוץ עבודה בפריפריה ובתחומים נדרשים: הענקת בונוסים, קידום מהיר, סיוע בדיור ומימון השתלמויות.
עידוד תרבות של שיח ושיתוף: מעורבות רופאים בקבלת החלטות, ומתן תחושת משמעות ושליחות, יסייעו בשימור כוחות איכותיים.
לסיכום, הרחבת מספר הסטודנטים לרפואה היא צעד חשוב, אך רק גישה מערכתית רחבה ביחס לתנאי העבודה, לתמריצים, לתקנים, לשכר ולחיזוק תחושת השייכות תמנע את בריחת הרופאים. זה הזמן לפעול - לא רק להכשיר עוד רופאים, אלא לדאוג שהם גם יישארו כאן.
הכותב הוא נשיא אוניברסיטת אריאל, בעבר שימש כמנהל מחלקה פנימית וכמנהל האגף הפנימי בשיבא תל השומר, וכדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו