טראומה מתמשכת וחוזרת - איך מתמודדים?

עם ישראל נכנס למערכה הקשה כשהוא בשבר משמעותי בהיבטי אחדות העם, אמונה בדרך וביטחון בהובלה. הוויכוחים התקיימו בטונים גבוהים בהפגנות, בשיח ציבורי ופרטי, בכנסת ובאמצעי התקשורת.

לאחר האירועים הקשים של יום שמחת תורה, נדרשנו כולנו להתמודד עם עולם חדש- פגוע, אבל, כועס, חסר ביטחון. כבר למחרת, החלו אמירות על "מדינה בפוסט טראומה" אשר בהמשך הפכו לעיסוק נרחב בהתמודדות עם הטראומה הלאומית המתמשכת.

ביום הראשון ללימודים, פקד אותנו יום קשה במיוחד, בתוך הרצף הנורא אתו אנחנו מתמודדים. צה"ל והשב"כ איתרו והשיבו לישראל שש גופות של החטופים כרמל גת, עדן ירושלמי, הירש גולדברג-פולין, אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו זיכרונם לברכה, לאחר שנרצחו בדם קר בתום סבל של כמעט שנה בשבי. אירוע זה עורר גל גבוה במיוחד של אבל, כאב וכעס, אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בהפגנות הזועמות, ובתחושה עמוקה של ייאוש ואבדן דרך.

איך מתמודדים עם טראומה מתמשכת, שאינה נעלמת ואינה מסתיימת? איך ניתן להתמודד עם גלים חוזרים של טראומה? האם מותר לשמוח עם הילדים שהחלו בית ספר למרות האבל והכאב הקשים?

שאלות אלו הינן שאלות שמלוות אותנו במידה כזו או אחרת כבר כמעט שנה והכלל היחיד שצריך לעמוד בבסיסה של ההתמודדות, הינו אחד: שמירה ככל שניתן על רציפות תפקודית.

כדי להבין את ההמלצה הזו, שנשמעת כמעט בלתי אפשרית, צריך תחילה להבין שההתמודדות מול כל טראומה הינה מאזניים. בצד אחד של המאזניים- יש את האירוע הקשה ואת דרישותיו. בצד השני של המאזניים יש את המשאבים שלנו. בין המשאבים- חברים, משפחה, קהילה, ביטחון, שובע, קורת גג ועוד.

הטראומה הינה בלתי אפשרית להתמודדות כאשר דרישות האירוע עולות על המשאבים להתמודדות מולה. במצבים אלו, סוללת ההתמודדות שלנו שהייתה כמעט ריקה כבר קודם, מתרוקנת לחלוטין.

כיוון שהטראומה פה רציפה ומופיעה בגלים, כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לשאול את עצמנו מה ממלא לנו את המשאבים כדי שנוכל לשמור על האיזון. חובה עלינו, לאחר פרץ קצר של אבל, כעס, או כל תגובה אחרת למהלומות שאנחנו סופגים, לדאוג למילוי המשאבים, ל"טעינת הסוללה".

יש שישאבו כח מבילוי עם חברים, אחרים עם משפחה, חלק מהליכה לים או עיסוק בספורט אחר מהליכה לתפילה או למידה. כל דרך שעובדת ביום יום, הינה חלק מהרציפות התפקודית שלנו. קשה נורא למצוא בפעולות אלו טעם- איך אפשר לבלות עם חברים, כאשר חיילים מתים בעזה, איך ניתן ליהנות מספורט, כאשר אזרחים ממסיבת הנובה עדיין חטופים. קשה, אבל הכרחי.

ככל שמתמשכת הלחימה והסבל, כך דווקא העיסוק בדברים שממלאים אותנו- ללא רגשי אשמה או בושה- חיוני.

לעיתים קרובות, פעילות כזו תרגיש לא רלוונטית, או תפלה, אבל לאחר שתהפוך שוב להרגל חוזר, יחזור מעט הטעם, והכח שפעילות כזו תטעין אותנו, יאפשר לנו להתמודד עם האירועים המתמשכים והטראומות החוזרות.

רציפות זו חיונית לנו, וחיונית כפליים להורים לילדים קטנים. עלינו כהורים, מוטלת האחריות לשקף לילדנו שאנחנו אמנם בתקופה קשה (בהתאם לגילם), אך עדיין מותר לשמוח בתיק החדש, בספר החדש, בעטיפת המחברות ובהתחלת הלימודים. שמחה כזו, תשדר להם שגם בעת קשה זו, יש שגרה, ומותר לצחוק, לשיר ולבלות, בלי להרגיש אשמה.

--

פרופ' איל פרוכטר הוא יו"ר המועצה הלאומית לטראומה, מנהל רפואי קולקטיב עיקר ויועץ פסיכיאטרי בחברת פמי