מלאכים בחלוק לבן: סיפורי הגבורה של אנשי הרפואה

דינה כהן, האחות של קיבוץ רעים, הצילה חיי פצועים תחת אש

ב־28 שנות עבודתה כאחות של קיבוץ רעים מטעם שירותי בריאות כללית, דינה כהן מכירה היטב את כל ההיסטוריה הרפואית של רוב חברי הקיבוץ ויודעת לטפל במצבי חירום כמו התקפי לב וחבלות. כהן גם עובדת כאחראית מיון קדמי של כללית באשקלון.

אבל דבר לא הכין אותה לבוקר שבת, 7 באוקטובר, כאשר המרפאה שלה הפכה לחדר טראומה והיא הוזעקה לטפל בשמונה חיילים פצועים ובצעירים פצועים מהמסיבה ברעים.

"מצאתי את עצמי בשבת בבוקר, כמו כל הקיבוץ, במטח פתאומי של טילים, ללא הכנה מוקדמת. בתוך עשר דקות קיבלנו הודעות שיש חדירה של מחבלים לקיבוץ. נכנסנו לממ"ד מתוך מחשבה שאם נכנס מחבל, כיתת הכוננות תשתלט עליו והצבא יגיע. אך ככל שחלף הזמן, כך שמענו יריות ליד הבית. אנשים כתבו בווטסאפ הקיבוצי שהם שומעים מחבלים, וסיפרו שהמחבלים שפכו בנזין והציתו את המקומות שלא הצליחו לפרוץ אליהם. סיפרו שאנשים נחנקים ונרצחים. כל אחד הבין בשלב הזה שאם הוא ייצא לתת עזרה, הוא יסכן את חייו באופן ממשי", סיפרה.

במשך שש שעות החזיקו ששת חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ מעמד מול 50-40 מחבלים. "קשה לי לתאר את התחושה שאתה יושב בממ"ד ואין לך נשק. אתה מסתכל על הפנים של הילדים שלך, ואין איך להרגיע אותם. אלה מבטי אימה, שרק מי שחווה את הרגע יכול לתאר אותם", מספרת כהן.

בשלב מסוים קיבלה כהן שיחה ממפקד כיתת הכוננות. הוא בישר לה שהגיעו למרפאת הקיבוץ חיילים פצועים. "שאלתי אותו מה הוא צריך, והוא ענה 'לא יודע'. הבנתי שבמצב הזה הוא לא רוצה אפילו לבקש שאצא. אמרתי לו שיבוא עכשיו וייקח אותי למרפאה". כהן השאירה את ילדיה ואת בן זוגה בממ"ד ויצאה. כשהגיעה למרפאה, לא זיהתה את המקום שבו היא עובדת.

"הצבא שבר את דלת המרפאה כדי להיכנס. הכל היה מלא בשברי זכוכית. לא היה חדר שלא שכבו בו חיילים פצועים במצב בינוני ומעלה, עם דם בכל המרפאה. לא היה מקום במרפאה בלי דם, כולל המגירות. כאוס אחד גדול. בחדר האחות, בחדר הרופא ובלובי שכבו שבעה חיילים פצועים. לאחר מכן הגיע המפקד רועי לוי, אבל כבר היה ללא רוח חיים. חלקם היו עם חסמי עורקים. נתנו להם טיפול נגד כאבים ממה שיש במרפאה - עירויים, חבישות, כל מה שיכולנו.

"כשראיתי את מורכבות הפציעות ביקשתי ממפקד כיתת הכוננות שייסע לבית של ד"ר עמית נחושתן, רופא שגר בקיבוץ, כדי שיעזור לי להציל חיילים. תוך כדי הטיפול בחיילים הגיעו גם פצועים מכיתת הכוננות, וגם צעירים מהמסיבה ברעים שנפצעו. הם היו במרפאה כשעתיים ועשינו מה שיכולנו".

בהמשך הוזנק מסוק צבאי לפינוי. הוא נחת במגרש הכדורסל שבכניסה לקיבוץ. "לקחנו עם החיילים את הפצועים למכונית, כאשר אנחנו יוצאים לכביש שבו מתנהלת לחימה, תוך סכנת חיים משמעותית, ומשם למסוק", מספרת כהן.

"היום אני מבינה שעבור אנשים שתפקידם הוא להציל חיים ברגע האמת - זה מבחנם האמיתי. לא חשבתי ולא פחדתי, עבדתי על אוטומט. ראיתי מול העיניים את אלה שנשארו בחיים. היה חשוב לי שיקבלו את הטיפול כמה שיותר מהר וישרדו".

ד"ר רון לובל, האחראי לשעת חירום בביה"ח ברזילי, ניהל בשבת בבוקר את הפעילות מהממ"ד שבמרתף ביתו, עד שחולץ

"אני גר בבית האחרון בנתיב העשרה", מספר ד"ר רון לובל, "זה הבית הכי קרוב לרצועה. בשבת התעוררנו לצלילים מוכרים של אזעקה. ירדנו לממ"ד בקומה תת־קרקעית מוגנת. עם ניסיון של 20 שנה האוזן כבר יודעת להבחין בין קסאמים לפצמ"רים ולירי של חיל האוויר. מה שאנחנו לא רגילים לשמוע זה ירי מנשק קל, שהתחלנו לשמוע פתאום", הוא מתאר את שהתרחש בבוקר שבת, 7 באוקטובר.

"התקשרתי לבית החולים וביקשתי לפתוח מקלטים כדי שיהיה לאן להימלט. בשלב הזה אני בדרך כלל יוצא לכיוון בית החולים, אך הפעם קיבלנו הודעה במושב לקחת נשק, לדרוך אותו ולהיות עם הקנה בחוץ, כי יש חדירה מאסיבית למושב. זה דבר שעוד לא היה. היו רגעים של פחד תהומי, היו דפיקות על הדלת. למזלי החליטו לדלג על הבית שלי. לאט־לאט התחלנו לשמוע על נרצחים במושב ולא היתה אפשרות לצאת מהבית, אלא אם כן אתה חמוש בנשק, ולי לא היה.

"לא יכולנו להוציא את האף מהבית. בתוך זמן קצר נותק החשמל ולא היתה אספקת מים, והתקשורת הסלולרית פעלה לסירוגין. למזלי היה לי טלפון קווי והבנתי שמתחילים להגיע גלים אדירים של נפגעים, היה לי קשה לקלוט את המספרים. אני מתרגל את בית החולים לקליטה של 30-15 או 60 נפגעים. האירוע הכי גדול שטיפלנו היה עם 67 נפגעים שהגיעו בו בזמן מבסיס זיקים. כאן הגיעו יותר מ־200 נפגעים, וזה בלתי נתפס".

לצד החשש לחייו, ד"ר לובל התמודד עם תחושת חוסר אונים מפני שלא יכול היה להגיע לבית החולים ולעשות את עבודתו. "אני עם ידיעה ברורה שאני לא יכול לצאת מהבית בלי נשק. היו לי תחושות נוראיות שאני חייב להיות בבית החולים. לקח לי לא מעט זמן להבין שאין שום סיכוי שבעולם שאצא. עשיתי עשר דקות מדיטציה והבנתי שעשיתי את עבודתי לתרגל את אנשי בית החולים לקראת אירוע כזה, ושאני יכול לשחרר. פצועים מהמושב פונו על ידי רכב משוריין. מברזילי קיבלתי הודעות לגבי הפצועים שהגיעו. למזלי, חזר האינטרנט ויכולתי להשתתף בזום בישיבת המטה".

חלפו שבע שעות עד שצה"ל הגיע ליישוב, ו־13 שעות עד שהחייל הראשון דפק על החלון ובא לחלץ אותם.

"מעולם לא פחדנו כך, עם המחשבה שאנחנו יכולים למות בכל רגע. רק לאחר שעלה השחר ביום ראשון בבוקר, ליוו אותנו ויכולנו לצאת מהמושב. הבתים היו שרופים עם אנשים בפנים. ראינו מלא גופות מסביב. הגעתי מייד לבית החולים. כנראה נראיתי כמו גווייה מהלכת. הכניסו אותי לטיפול פסיכולוגי ראשוני והתחלנו לעבוד. זה בלתי נתפס מה שקרה לנו שם, אבל שחררתי. אין אפשרות להבין מה קרה, התחלתי להתכונן למחר. אנחנו מנצלים את הזמן לחזור ולתרגל את הצוותים לטיפול בפצועים בכניסה הקרקעית".

--
ד"ר שני כספי מקיבוץ מגן הצילה חיי פצועים בשבת השחורה, מנכ"ל משרד הבריאות קרא לה: "גיבורת ישראל"

ד"ר שני כספי (34) היא רופאת משפחה צעירה בשירותי בריאות כללית מקיבוץ מגן. היא היתה עם ילדיה, בני שנתיים ו־4 וחצי, בממ"ד בקיבוץ. על תפקודה בטיפול ובחילוץ הפצועים אמר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, כי היא "גיבורת ישראל".

בזכות הטיפול שלה והפינוי ניצלו חייהם של ברוך כהן, רכז הביטחון השוטף של הקיבוץ, ונדב רוט, איש כיתת הכוננות. למרבה הצער, אבי פליישר, איש כיתת הכוננות שנפצע, לא שרד למרות המאמצים האדירים. בסופו של דבר, חברי כיתת הכוננות הצליחו למנוע חדירה של מחבלים לבתי הקיבוץ.

כספי ובן זוגה היו עם הילדים בממ"ד בבית הוריה והתלבטו אם, כמו בכל הסלמה, לקחת את הרכב ולנסוע. ואז אחד מאנשי כיתת הכוננות של הקיבוץ דפק בדלת וביקש עזרה. "הם לא ידעו שאני שם. הם פשוט עברו בין כל הבתים וביקשו עזרה", היא אומרת.

"הפצוע הראשון, נדב רוט, היה עם פציעה ביד, בהכרה ועם חוסם עורקים. הוא אמר לנו שיש שני פצועים קשים יותר ושנלך אליהם. ניגשנו לשני הפצועים הנוספים. ראיתי שהם בהכרה מעורפלת וכבר היו עם חבישה ועירוי לאחר טיפול ראשוני בשטח. אחרי שראיתי את הפציעות אמרתי שחייבים להעיף אותם כמה שיותר מהר לבית חולים, שזה הדבר החשוב.

"מכיוון שלא היו אלונקות הם אלתרו בעזרת ברזנט שמצאו והעבירו את הפצועים קודם כל לאחד הבתים, כדי לא לטפל בהם באזור חשוף. כיתת הכוננות אמרה לנו שאין את צה"ל. אנחנו מתקשרים למד"א ומבינים שאין מד"א. אז הבנו שאנחנו צריכים להיות כוח החילוץ. ברגע הזה החלטנו לנסוע עם הרכב הפרטי שלנו".

בני הזוג קיבלו דיווח שיש מחבלים באופקים, ולכן החליטו לנסוע דרומה לכיוון רביבים ומשם לבאר שבע. "נסענו על 180 קמ"ש עם שלושה פצועים באוטו. על הקו היינו עם מוקדנית של מד"א, שאמרה שתנסה לסדר לנו מסוק לפינוי. קבענו איתה שנגיע לכניסה לקיבוץ רביבים, שם יצא אלינו אמבולנס ובתוך חמש דקות הגיע גם מסוק", היא מספרת.

רק לאחר שמסרה את הפצועים לטיפול, התפנתה לעכל את האירוע. "לא עלתה בכלל שאלה והבנו שאנחנו חוזרים למגן, כי הילדים שם. עד אז הראש היה בסיטואציה של לחלץ את הפצועים. באותו זמן שהחלטנו לחזור לא הבנו את גודל הסכנה, ולא ידענו שקטלו אנשים תוך כדי נסיעה בדרכים".

על מה שהנחה אותה בטיפול באירוע המלחמה, היא אומרת: "ההחלטה לפנות אותם בעצמנו ולהבין שאף אחד לא יכול לעזור - זו הבנה שהיתה גם לכיתות הכוננות - שאתה לבד וצריך לעשות בעצמך. זה מה שהציל אותם. יצאנו מהפרוטוקול שאומר קודם כל ביטחון, ואמרנו שנפנה את הפצועים. באותה מידה זה היה יכול להסתיים בטרגדיה. למזלנו זה הסתיים בסך הכל בטוב, אבל לצערנו איבדנו את אחד הפצועים. החלטנו שעושים מה שאפשר. לא חשבנו יותר מדי על הסיכונים, וגם לא הכרנו אותם באותה נקודת זמן".