"הצוואה של אחותי: לכו להיבדק - ותצילו חיים"

בעוד כחודש וחצי נציין שנתיים ללכתה של אחותי האהובה, לימור שפיגל ז"ל, שכתבה ועבדה במדור הספורט של "ישראל היום" במשך שנים ארוכות. והיא היתה כל כך צעירה במותה, קצת פחות מ־36. בסופו של דבר, מה שהרג אותה הוא סרטן השד שהתפתח ושלח גרורות, אבל במאקרו זו היתה האמונה ש"לי זה לא יקרה". הרי הסטטיסטיקה היא "רק" של אחת מתשע.

וגם אם לאמא שלנו היה סרטן השד, ולסבתא ז"ל היה סרטן העור, וגם סבתא רבתא סבלה מהמחלה, וגם אם הנשים במשפחה שלנו לא נשאו את הגן מעורר המחלה, זה עדיין לא היה תמרור אזהרה מספיק בוהק וברור.

ביום בהיר ורע אחד אחותי הרגישה שמשהו לא בסדר. במהלך אימון על שרירי בטן בחדר הכושר היא הרגישה איזה גוש בשד. מייד היא הלכה להיבדק וקיבלה את הבשורה הקשה מכל - סרטן שד גרורתי בשלב 4, וידיעה שזה מצב שאין ממנו דרך חזרה.

כשלימור אובחנה הייתי בת 21. מאז, בכל חצי שנה אני עושה אולטרה־סאונד שד. בכל שלושה חודשים קובעת תור לבדיקה כירורגית, ובעיתוי קבוע עוברת גם MRI, ממוגרפיה וביופסיה. הכל כדי לא להשאיר את עתידי בידי הגורל. והגורל הזה יודע להיות אכזרי ממש.

ככה, בתוך שנתיים וחצי, הוא לקח בחורה כמו לימור, ששמרה על אורח חיים בריא, תזונה נכונה, עשתה המון ספורט, היתה עצמאית לחלוטין ועבדה במשרה מלאה ותובענית, ובאופן הדרגתי רוקן אותה מאנרגיות, עד לסוף המר. לאורך כל הדרך היא ניסתה לשמור על שגרה, עבדה כרגיל, טסה לחו"ל והמשיכה להגיע למגרשי הספורט, אפילו עד שבוע לפני שהלכה לעולמה.

תתעקשי להיבדק, זה מה שיכול לעשות את ההבדל בין חיים למוות. כי באותו חדר כושר שבו חייה של לימור והחיים שלנו התהפכו עבדה בחורה ששמעה על המקרה שלה, הלכה מייד להיבדק בעצמה וגילתה בשלב מוקדם שהיא סובלת מסרטן השד. לא להתבייש. לא לחשוש. ללכת להיבדק.