המלחמה של יעל שרר באלימות מינית עולה שלב

נמאס לי. נמאס לי ממש. כל פעם שאני רואה כתבה בעיתון על אונס של קטינה, מין קבוצתי עם ילדה, הפצת סרטונים בטלגרם, תשובות מעליבות של שוטרים, פסיכיאטרים שלא אכפת להםושופטים מאשימים, אני פשוט מתמלאת בזעם. זה בלתי נסבל. עשינו מה שיכולנו עם "אחת מתוך אחת" כדי להעלות מודעות לתופעה, שש שנים עברו, והנה, המודעות גדלה. עכשיו מה?

אני לא יכולה לשבת בשקט מול העוול, זה כרוני אצלי, אני חייבת לפעול ואני לא יכולה לסבול יותר את העובדה שהשטח בוער והציבור זועק לעזרה והמדינה עושה כל כך מעט, מתקצבת ברמת האפס, מוציאה לפועל תוכניות מיושנות בגישה משנת תרפפ"ו – די עם זה, תתקדמו! כבר 2019, התחלף המילניום!

אבא שלי פגע בי מינית כשהייתי ילדה, ואני זוכרת את עצמי מתגלגלת בין הרשויות, במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, מתמודדת מול הרווחה, הפרקליטות ובתי המשפט. אחרי מסע שנמשך חמש עשרה שנה, אבא שלי הורשע וישב בכלא ואחרי תביעה אזרחית תקדימית, זכיתי בפיצויים והיתה לי הזדמנות להשתקם ולהתחיל בדרך חדשה. אבל הרשויות נשארו אותו הדבר. הסיפורים האיומים עדיין ממשיכים לזרום, איזו אטימות.עדיין נפגעות ונפגעים נמצאים במצב שבו אני הייתי, מופקרים, ללא תמיכה וללא עורף, נאלצים להתמודד עם מערכת מפלה, פוגעת ומתעלמת, משפחה שתומכת בפוגעים וחברה שמאשימה ומקרבנת. אי אפשר להמשיך להתיחס אליהם כמקרים פרטניים, זה כולנו. די, מספיק, חייבים לתקן את המערכת.

הדבר הבא הוא שינוי אמיתי, שורשי, חוקי, שינוי ממשלתי וארצי, שינוי יסודי של המדינה הזאת ואיך היא מתנהגת מול פגיעה מינית. מה היא עושה כדי להעניש את הפוגעים, למנוע מהם לפגוע שוב ולהרחיק אותם מהנפגעים. איך משקמים נשים וגברים, ילדות וילדים מהפגיעה, איך מחזירים מהתופת, מביאים הכרה, ריפוי וצדק.

המדינה היום יודעת לתת חמלה לפוגעים וענישה לנפגעות ולנפגעים – במקום להפך. מ-2013 אני פועלת כי אני לא יכולה לראות את זה בלי להתחרפן. עד היום השתמשתי בכספי הפיצויים שקיבלתי מאבא שלי כדי לממן את פעילותי הציבורית, אבל כדי להמשיך את הפעילות שלי אני לא יכולה עוד להסתמך על הפיצויים. אני צריכה את התמיכה שלכם כדי לממן את הפעילות. המאבק באלימות מינית אינו מאבק פרטי שלי. זה המאבק של כולנו.אנחנו חייבים וחייבות לובי בכנסת. לגייס לטובתינו את הח"כים, את השרים, להגיד מה הצרכים שלנו, הנפגעים והנפגעות, ומה אנחנו רוצים באמת, מה שירפא. מה הצרכים שלנו כהורים, מה ומי יגן על הילדים והילדות שלנו. אי אפשר לשבת בשקט ולתת לדברים לקרות מעצמם כי הם לא יקרו. מודעות יש וכך "אחת מתוך אחת" יכולה לסיים את תפקידה ההיסטורי, אבל יש לנו לפנינו עוד דרך ארוכה. לכולנו. אנחנולא מפסיקות לפעול, אנחנו פועלות יותר. נכנסות ישירות למוקדי הכח וההשפעה ודורשות שינוי אמיתי ושורשי ממי שיש לו את המנדט. זה בידינו לצאת למסע הזה ולעשות שינוי.

מאז שהתחלתי לפעול, קידמתי חוק שלא מאפשר לעברייני מין לשנות את שמם, להתחבא מאחורי זהות חדשה ולהמשיך לפגוע. אילצתי את משרד הבריאות להפסיק להשמיד ראיות בתיקי עבירות מין בתירוץ ש"אין מקום לשמור ערכות אונס", בעזרתו של נשיא המדינהרובי ריבליןהבאתי לתקצוב והכשרות לאנשי צוות רפואי המטפלים בפגיעה מינית. סייעתי בפתיחת יחידת חירום לטיפול באלימות מינית בבית החולים "לניאדו" (שמאז משרד הבריאות כבר הספיק לסגור), קידמתי חקיקה להכשרת אנשי מערכת החינוך בנושא של פגיעה מינית וחובת הדיווח. פעלתי לשפר את תנאי האשפוז של נפגעות אלימות מינית, לפתיחת חלופות אשפוז, למאבק באבחון השגוי ב"הפרעת אישיות" וקידום הטיפול בפוסט טראומה מורכבת על השלכותיה, פעלתי מול משרד המשפטים והמכון לרפואה משפטית לטיוב השימוש בראיות פורנזיות על מנת להגדיל את אחוזי ההרשעות ועוד.

אני מקימה לובי ציבורי למאבק באלימות מינית יחד עם עשרות מתנדבות ומתנדבים. כדי לעשות זאת, אגייס פעילות ופעילים נוספים, נרחיב את תחומי העיסוק, נכתוב ונקדם חקיקה בכנסת, נפעל כדי להעביר את התקציבים למערכי הטיפול והשיקום לנפגעות ונפגעים, נפעל מול משרדי הממשלה השונים כדי להגן על הציבור מעברייני המין שמעולם לא שילמו על מעשיהם. בחירות לפנינו וזה הזמן לפעול! הצטרפו, הפיצו, ספרו לחברים- לא נרפה ולא נתיאש, מקימים ומקימות לובי למלחמה באלימות מינית.

לתמיכה במאבק לחצו כאן

הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlifehttps://www.onlife.co.il/?p=196982