"ג'וג'ו ראביט": מי רוצה לראות נאצים חמודים?
הומור שלא עובד, גימיק שחוזר על עצמו ומסר פשטני להחריד - מבקר הבית לא מצליח להבין את ההתלהבות הכללית מ"ג'וג'ו ראביט", הסאטירה על גרמניה הנאצית עם היטלר כחבר דמיוני
,עודכן
תהרגו אותי, אבל אני לא מבין למהכולם מתלהביםמ"ג'וג'ו ראביט", סאטירת הנאצים הסנטימנטלית, המתקתקה והפופוליסטית של התסריטאי־במאי הניו־זילנדי החצי יהודי טאיקה וואטיטי ("ת'ור 3").
כיצד ייתכן שהסרט הזה זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו? כיצד ייתכן שיש אנשים שחושבים שהסרט הזה מצחיק? כיצד ייתכן שיש אנשים שהתרגשו ממנו? כיצד ייתכן שוואטיטי כל כך פספס הפעם? אלה הן רק מקצת מהשאלות שהתרוצצו בראשי בעת הישיבה באולם.
זה לא שאי אפשר לצחוק על היטלר. מל ברוקס הרי עשה את זה מצוין בסרטו הקלאסי "המפיקים", ובואו לא נשכח את "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. אבל וואטיטי אינו מל ברוקס והוא גם אינו צ'רלי צ'פלין. סרטיו הקודמים אמנם מעידים על כך שהוא כישרוני ואינטליגנטי, ואולי אפילו מבריק, אבל ב"ג'וג'ו ראביט" הוא נוגס הרבה יותר ממה שהוא מסוגל ללעוס, והתוצאות בהתאם.
בגדול, קומדיית השואה הילדותית וחסרת המודעות העצמית הזאת פשוט מספרת אותה בדיחה לא מצחיקה שוב ושוב, וזו רק הולכת והופכת פחות ופחות מצחיקה בכל פעם. אחרי חמש דקות כבר הייתי מוכן שהסרט ייגמר. אחרי רבע שעה כבר ממש התחיל להיות לי לא נוח, וכשהבנתי כמה זמן עוד נותר, שקעתי בייאוש לא אופייני שרק הלך והתעצם. נאצים חמודים פשוט לא עושים לי את זה, כנראה.
גיבור המעשייה הוא ג'וג'ו (רומן גריפין דיוויס), ילד גרמני בן 10 שחי עם אמו המושלמת (סקרלט ג'ונהסון) בעיירה גרמנית כלשהי בשלהי מלחמת העולם השנייה. ג'וג'ו מעריץ את היטלר, ואף מרבה לשוחח עם גרסה דמיונית ושטותניקית של הפיהרר (שמגולמת בידי וואטיטי). אך מתחת למעטה הפאשיסטי והגזעני שמקיף אותו, ג'וג'ו הוא ברנש רגיש, בודד וחמוד שאינו מסוגל לפגוע בזבוב (או בארנב, לצורך העניין). הוא לא באמת נאצי. הוא רק רוצה להיות שייך.
מסר מהפכני: להיות נאצי זה איכס אמיתי // צילום: AP, מתוך הסרט "ג'וג'ו ראביט"
יום אחד ג'וג'ו שומע רחשים חשודים שמגיעים מחדרה של אחותו הגדולה (שנהרגה זה מכבר). מפה לשם, הוא מגלה שבתוך הקיר מסתתרת צעירה יהודייה בשם אלסה (תומאסין מקנזי), שהיתה חברה של אחותו. האם ישמע בעצת חברו הדמיוני היטלר ויסגיר אותה לגסטאפו?
אם ראיתם את הטריילר, אתם כבר יודעים את התשובה. ברור שהוא לא יסגיר אותה. השניים יהפכו באיטיות אך בבטחה לחברים, וג'וג'ו ילמד שלהיות נאצי זה איכס אמיתי. מסר מהפכני, אני יודע. בטח יהיו הרבה גזענים שיצפו בסרט וישתכנעו.
הטון הקליל והחנפני של "ג'וג'ו ראביט" הוא הבעיה הגדולה ביותר שלו. גרמניה הנאצית של וואטיטי היא מקום מחוטא, מעוקר ונטול אותנטיות, כנות או אמת, שמאוכלס בנאצים חביבים (כמו סם רוקוול) ושלומיאלים (כמו רבל ווילסון). ההומור ההיפסטרי והכאילו פרובוקטיבי - שעושה שימוש בשפה הכי עכשווית - אינו מתוחכם או שנון בשום צורה, ונראה שוואטיטי עסוק מדי בלהיות מרוצה מעצמו מכדי לשים לב לכך.
בתוך כך, הסגנון הוויזואלי מועתק בבוטות מווס אנדרסון, ומלבד כמה רגעים מניפולטיביים ומחושבים מאוד (שנועדו לזעזע אתכם בפתאומיות ולסחוט מכם דמעה או שתיים), היצירה נמנעת מלשלב כל אלמנט שעשוי להפר את האווירה הקריקטוריסטית ולקלקל את ההפי־אנד. מזמן לא צפיתי בסרט כה מרגיז.
ציון: 2
"ג'וג'ו ראביט", ארה"ב 2019
•רוצים להיות דיירים בבית "האח הגדול"?
•זלזול בצופים: העולם לא שייך לצעירים
•"איש הניסים": פרופגנדה פרו-פלשתינית
•פרויקט מיוחד: שנת 2020 בסיפורים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו