החודש אנו מציינים 20 שנה ל"ועידת האו"ם נגד הגזענות", הידועה גם כוועידת דרבן. כוונת המארגנים באו"ם הייתה שהוועידה תיחשב לאירוע מכונן ב"מאבק לחיסול את כל הצורות הגזענות". אפילו המיקום הנבחר נועד למקסם את הערך הסמלי של האירוע: דרבן הייתה מרכז פעילות משמעותית לתנועת האנטי-אפרטהייד בדרום אפריקה. אולם במקום לקדם זכויות אדם, הפכה הוועידה למפגן ראווה של שנאה אנטישמית.
בפורום ה-NGO, הידוע כיום לשמצה, שמטרתו לפעול כפלטפורמה בה תוכלנה קבוצות זכויות אדם לקדם את סדר היום של הוועידה, התארגנו מחאות אנטישמיות נאלחות שמשכו אליהן אלפים. אחד העלונים שהופצו בקרב ההמונים כלל תמונה של היטלר ומתחתיה הכותרת: "מה היה קורה אילו ניצחתי? לא הייתה מדינת ישראל". ארגוני NGO מורשים חילקו חוברות מלאות בקריקטורות אנטישמיות ועותקים של "הפרוטוקולים של זקני ציון" הידועים. פעילות זו נעשתה אפילו במסיבת עיתונאים שכונסה על ידי קבוצות יהודיות שהביעו את החשש שלהן ביחס לאנטישמיות בוועידה.
קידום גזענות תוך טענה למלחמה בתופעה, לא היה מוגבל רק לפורום ה-NGO. בוועידה המקדימה של דרבן, אשר נערכה בטהרן (מכל המקומות האפשריים), הוצגה הטיוטה של הצהרת דרבן שגינתה את "התנועה הציונית המבוססת על עליונות הגזע" והאשימה את ישראל ביישום "סוג חדש של אפרטהייד, פשע נגד האנושות." באופן טבעי, ההשקפות של NGO על יהודים וישראלים לא התקבלו בברכה.
ההצהרה הסופית שאומצה בדרבן, תמליל הוועידה באורך 62 עמודים, גינה מדינה אחת בלבד. לא איראן, לא צפון קוריאה ולא אפגניסטן תחת שלטון הטליבאן, ממנה אל קאעידה כבר החל לתכנן את מבצעו בארה"ב שלושה ימים מאוחר יותר. רק ישראל "זכתה" לגינוי - דמוקרטיה ליברלית, היחידה בלב ליבו של המזרח התיכון שאיננו ליברלי ואיננו דמוקרטי.
חבר הקונגרס טום לנטוס, ניצול השואה היחיד שאי פעם שירת בקונגרס, צפה במצג האנטישמי בדרבן בשאט נפש. "כאדם שחווה את זוועות השואה ממקור ראשון," הוא הצהיר, "הייתה זו התצוגה המחליאה ונטולת הרסן ביותר של שנאת יהודים מאז תקופת הנאצים".
מורשת דרבן עדיין רלוונטית גם בימינו. בתחילת המאה ה-21, הוועידה קידמה את האנטישמיות "החדשה" לכאורה, ששמה כמטרה את הקולקטיב היהודי באמצעות דמוניזציה ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל, השמצת הציונות כסוג של גזענות והכחשת היותו של העם היהודי "עם". האנטישמיות ה"חדשה" משלבת עלילות דם מימי הביניים בשפה העכשוויות של צדק חברתי והתנגדות לגזענות, ובתוך כך מחבלת במהות הטהורה של צדק חברתי והתנגדות לגזענות.
לעובדה שהקהילה הבינלאומית לא גינתה את דרבן היו משמעויות מוחשיות ביותר: לאנטישמיות ניתנה במה יוקרתית וההשקפה נגד הציונות וישראל הפכה לאורתודוכסיה מקובלת במוסדות אקדמיים מסוימים ובמגוון רחב של נושאים בשיח הציבורי. בדרבן נולדה תנועת ה-BDS נגד ישראל (חרם, מניעת השקעות ועיצומים) ומידה רבה של ההטרדות והאפליה שהופנו לסטודנטים יהודים ברחבי ארה"ב ואירופה, נובעת מתוך השחיתות שהוצגה בדרבן.
מעניין כי, במקום לגנות את דרבן ואת מה שהפכה להיות, האו"ם ממשיך לציין את האירוע בארגון ועידות הנצחה נוספות. החודש (ספטמבר), מתכוון האו"ם לקיים מפגש רם דרג בניו יורק תחת הכותרת דרבן IV, במטרה לציין 20 שנה לוועידה המקורית. מדובר בביזיון מוסרי אשר ללא ספק יגביר את הנזק ויקצין את הנרטיב האנטישמי בעולם.
אני מברך את הנשיא ביידן על כך שהוא מחרים את השערורייה הזו. במהלך ארבעה ממשלים, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, ארה"ב סירבה להשתתף בדרבן או בכל תולדה של הוועידה, לרבות זו המתוכננת בקרוב. אמריקה מבינה שדרבן עוסקת באנטישמיות, לא באנטי-גזענות, והיא לא מוכנה לקבל כל צורה של שנאת יהודים.
נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הכריז אף הוא על חרם צרפתי על ועידת ההנצחה לדרבן, כפי שעשו גם בריטניה, גרמניה, הולנד, אוסטריה, הונגריה, הרפובליקה הצ'כית, בולגריה, אוסטרליה, קנדה וכמובן, ישראל. מדינות אלה מפגינות מנהיגות מוסרית ומהוות דוגמה לעולם. על כל המדינות השוחרות לטוב לפרוש מדרבן IV. עם העלייה באנטישמיות ברחבי העולם והתרבות התקיפות נגד יהודים מלוס אנג'לס עד ברלין, הגיעה העת שמנהיגים מצפוניים יפעלו ביחד. בעניין זה, אין מקום לניטרליות, ההשתתפות בדרבן IV היא תמיכה באנטישמיות. הגיעה העת שכולנו נאמר די לשחיתות של דרבן.
אילן קאר כיהן כשליח מיוחד של ארצות הברית במאבק נגד האנטישמיות. הוא מכהן במועצה המייעצת של התנועה למאבק באנטישמיות ועמית אורח בקרן הריטג'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו