סבתא רות שלי
יכולתי לספר סיפור כמעט גנרי על נערה שהחליטה לברוח ליערות ולהשאיר מאחור שני הורים ואחד עשר אחים ואחיות, אותם לא תפגוש עוד לעולם. משפחה יהודית אדוקה שנרצחה כולה. נערה ששרדה שש עשרה עונות תחת כיפת השמים, בפחד מוות, תמיד בתנועה, תמיד בשקט, תמיד במלחמה. יכולתי לספר עוד איך היא והקפסולה שלה נמכרו לגרמנים בתמורה לעוד כמה ימי חיים.
אבל אני מעדיפה לספר דווקא על הידיים העדינות שלה, שלמדו ללקט ביערות את מה שנתנה האדמה, ידי נערה צחורות, שלמדו לבתר בשר צייד, יהיה אשר יהיה. על מעשי ידיה המנוסות, ששמם הלך לפניה, איכשהו שם ביערות ועל הנס, שברגע מדויק אחד, פתח בפניה את דלת הסתרים של המטבח והפך אותה למבשלת האישית של אחד, אוסקר שינדלר, חסיד אומות עולם.
הסבו איתי בבקשה, בעיני רוחכם, אל שולחן ערוך לעילא בסט פורצלן מעוטר פרחים עדינים ותחרה לבנה, עמוס במנות שטרחה להכין עבורנו ביראת קודש ובאהבה; כל אחד והמנה שאהב והוכנה במיוחד בשבילו. שבוע אחרי שבוע, מאז שאני מצליחה לזכור את עצמי, בהתמדה ובנדיבות שאין כמוהן, באסתטיקה, ״כמו אז באירופה״ ובכמויות שאלוהים ישמור, כדי שחלילה ״לא ייחסר״.
להכנת כל אחת מהסעודות האלה ניגשה סבתא כאילו תהא זו הסעודה האחרונה, כי אין לדעת מה ילד יום, מה יבוא מחר, מי יברח ליערות ואת מי לא נראה שוב לעולם. ״כאן ועכשיו, כאן ועכשיו" והשפע הגדול והטעים הוא מתת האהבה ומתנת הפרידה האורבת מעבר לדלת.
גדלתי בין סיריה המהבילים, פותרת איתה משוואות עם 11 נעלמים שכל תוצאותיהן האפשריות הן אוכל, אהבה, חום ובית. סעודות שלמות שעושות כבוד גדול לגעגועים, לארץ אחרת, לתרבות שלמה ממנה נעקרה, סעודות שכל גוון טעם בהן הוא כיסוף, טעמים שאיש מאיתנו, מאז ועד היום, לא הצליח להתחקות אחריהם.
סבתא שלי המופלאה, החרוצה, היפה, שלא ידעה לזרוק אוכל, אבל הפליאה להתקין מהשאריות מנות מפוארות שטעמן טבוע בבלוטות הטעם שלי והעניקה חיים למאכלים שאבד עליהם הכלח, כמי שמתרחקת ונמנעת מסופים באופן שיטתי, כמי שבעור שיניה ידעה תמיד להמשיך ולהתגלגל עם מה שיש ולהוציא את המיטב מהקיים והמיידי.
את המתכונים המדהימים אולי אפשר לשחזר, אבל לא את הערגה והתקווה, הצער המהול בהכרת הטוב, הגעגועים והתקומה. סבתא רות, שהשקיעה את נשמתה ואת נשמת הוריה ואחיה ואחיותיה ודודיה ושכניה, במטעמים שיצאו תחת ידיה כאילו חייה תלויים בהם, מלהטת במטבחה בוירטואוזיות מעוררת השתאות, עד שנפטרה מן העולם.
ולימים, כשהתמסרתי לתשוקה ונכנסי למטבח בעצמי, למדתי כמה השראה היתה במטבח של סבתא שלי והגעגועים שלי לגעגועים שלה, זרמו בנימי נפשי ובכפות ידי והפכו לטעמים. לזכר האחים והאחיות של סבתא שלי, ואולי לזכרם של מיליוני ההורים והילדים, האחים והאחיות, שהסבתות שלנו התגעגעו אליהן עד יומן האחרון, ולזכרה של תרבות אוכל שהשאירה אחריה רעב כל כך גדול וערגה קורעת לב, יצאתי למסע אישי בו אני מנסה לחלץ את ליבת הטעמים של הגעגוע.
אני חוזרת לעבוד עם כלים קדומים, בשיטות מסורתיות, אותן פגשתי רק במקומות נידחים באירופה ובמטבח ההוא, שבו נבטה בי התשוקה לצד המנטורית הגדולה שלי. ולא פעם, תוך כדי חיתוך, או בחישה, אני רואה פתאום את ידיה הקטנות המגויידות ואצבעותיה העקומות והמנוסות, משתלבות בשלי והזיכרונות מציפים את מעשי ידיי ומעניקים להם את טעמי הקסם של הגעגועים ההם.