דוקטרינת סולימאני ואנחנו

בשבועיים האחרונים חוותה מדינת ישראל ביטוי ראשוני לאסטרטגיית קאסם סולימאני: הקפת ישראל בטבעת אש מכל הזירות, גם בזירת הפנים. לזירת עזה, המתפרצת מדי תקופה לסבב לחימה, כמו התפרצות איטית של הר געש, ניתנה הפעם מסגרת חדשה. במוקדה הוצבו אל־אקצא וירושלים, מה שחולל ככוח מניע גם את פרעות ערביי ישראל.

בנאום סיכום אמר איסמעיל הנייה: "המערכה פתחה דלת לאופקים חדשים". למזלה של מדינת ישראל, האופקים החדשים, עדיין לא מומשו במלוא האיום הטמון בהם. עם הפסקת האש, ראוי להתבונן בהם בניתוח משמעותם לעתיד.

מה הפתיע? מבחינת מוכנותו המבצעית צה"ל היה לגמרי מוכן לפריצת הלחימה. עם זאת, גורמי המודיעין בצה"ל מודים כי היתה מידה של הפתעה בחתירתו של חמאס להתפרצות הסבב הזה. מה שהפתיע טמון במסגרת החדשה ובתכלית החדשה שאותה הציב חמאס למערכה, בהכוונתה לירושלים.

זו הזדמנות להסביר על התנאים הצבאיים שאפשרו לחמאס את יזימת סבב הלחימה בהפתעה. בשדות הקרב של המאה הקודמת, בהם מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, התנאים לפתיחת מלחמה חייבו צבאות להיערכות מקדימה, שהתלוו לה בהכרח סימנים מעידים להתרעה.

כאשר נשיא מצרים נאצר החליט במאי 1967 להכניס את כוחותיו לסיני, התנועה אל מרחבי סיני ותהליך פריסת הכוחות נתנו למדינת ישראל זמן התרעה. הסימנים המעידים על צעדי התכוננות למלחמה היו גלויים גם בימים שקדמו לפריצת מלחמת יום הכיפורים. אלא שכידוע, גורמי ההערכה באגף המודיעין של צה"ל בחרו אז להתעלם מהם. מאז התגבשה הערכת המודיעין על מעקב שיטתי וצמוד לסימנים מעידים. כאן טמון השינוי המהותי המחולל את פוטנציאל ההפתעה של חמאס.

הדברים נכונים שבעתיים ביחס לדפוסי ההיערכות של חיזבאללה. בניגוד לארגונים הצבאיים המסורתיים, חמאס וחיזבאללה נערכים בהיגיון שמצמצם את זמן ההכנות לפעולה. מרבית הרקטות פרוסות בקרקע בנקודות השיגור כבר בשגרה. כך גם לגבי חלק ניכר מהכוחות המבוססים על בני המקום. גדוד סג'עייה או ג'בלייה, לדוגמה, מבוססים על בני השכונה, משורות הלוחמים ועד המג"ד.

העובדה שבערים הפלשתיניות ומחנות הפליטים ביו"ש אין לפי שעה ייצור רקטות, נובעת כולה מיכולות הניטור והסיכול המתאפשרות מפריסת צה"ל וההתיישבות בעומק יהודה ושומרון

בצורה הזו, המעבר משגרה לחירום הוא מהיר ביותר, ומותיר לגורמי המודיעין בצה"ל זמן התרעה קצר. המשמעות היא שכבר במצבי השגרה פוטנציאל הלחימה, במרכיבים משמעותיים, פרוס במוכנות מתמדת לפעולה. הזמן הנדרש לפעולת אויבים אלה, מרגע החלטת ההנהגה ועד לפעולה, מאפשר פתיחה במהלומת אש בהפתעה. שינוי זה קורא תיגר על בסיס הנחות היסוד של תפיסת הביטחון של בן־גוריון, שהתלות בהתרעה היתה בה אבן יסוד.

חיוניות ההגנה

קיצור מרחב הזמן להתרעה, מחייב את מדינת ישראל בשינוי מתאים של עקרונות תפיסת הביטחון. ואכן, הרמטכ"ל כוכבי, במתווה החדש שגיבש לתפיסת הפעולה של צה"ל, ערך שינויים גם בגישה המסורתית של צה"ל למאמצי ההגנה. כבר בתקופת הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט, הושקעו משאבים בשכלול ההגנה, בהם קיר הבטון בעומק הקרקע סביב רצועת עזה. הישגיו של צה"ל בהגנה מול חמאס בסבב האחרון היו פורצי דרך, והם רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. ראוי לציין את הישגיו של חיל הים בדיכוי וחסימת כל יוזמה התקפית של הכוח הימי של חמאס, הישגיו של חיל האוויר בהפלת מל"טים ששיגר חמאס - בהם גם מל"ט נפץ ששוגר אל אסדת הגז תמר - והישג ההגנה בגבול הרצועה שמנע חדירת כוחות הקומנדו של חמאס. גם למאמצי סיכול ירי הרקטות ולפעולת סוללות כיפת ברזל, ראוי להכיר הערכה, והם מצטרפים למכלול ההישגים של מאמצי ההגנה.

משמעויות לעתיד ביו"ש

עם הפסקת האש, התראיינה ציפי לבני אצל דנה וייס (ערוץ 12), הסבירה כמה נדרשת היפרדות מהפלשתינים בחתירה לפתרון שתי המדינות. ניתוח צורת האיום שהציב חמאס נגד מדינת ישראל, עם עוצמת האש הרקטית שבה הותקפו ערי ישראל, מחייב אזעקת התרעה למול כל הממליצים על נסיגה ישראלית ביהודה ושומרון.

מדינה פלשתינית בגבול כפר סבא־רעננה־כביש 6 לא תהיה מפורזת, ותוכל להתפתח לאיום גדול פי כמה מרצועת עזה. היקף הייצור העצמי של אמצעי לחימה שהופעל בתוך רצועת עזה על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי, מלמד על מופרכות אשליית הפירוז. רובו של הייצור העצמי מומש באמצעות מכונות ייצור וחומרי גלם אזרחיים. אין דרך לפרז מדינה ממכונות חריטה ממוחשבות, מצינורות ברזל ופוספטים. העובדה שבערים הפלשתיניות ומחנות הפליטים ביו"ש אין, לפי שעה, ייצור רקטות, נובעת כולה מיכולות הניטור והסיכול המתאפשרות מפריסת צה"ל וההתיישבות בעומק יהודה ושומרון.

גם ההצלחה של פיקוד המרכז בסבב זה בריסון פעילות הטרור והאלימות העממית במרחבו, מלמדת על הנכונות הטקטית והמערכתית של דרישת ישראל להמשך נוכחותה במרחב. בחינת המשאבים והמאמצים הנדרשים לביטחונה של רצועת החוף הישראלית, מתוך פעילות צה"ל ביו"ש, ובתמיכת פריסת ההתיישבות הישראלית, בהשוואה למה שנדרשת מערכת הביטחון להשקיע ברצועת עזה, מלמדת עד כמה המצב הקיים ביו"ש יעיל יותר בהישגיו, חסכוני ונכון יותר.

מופרכות ההיפרדות

המטיפים להיפרדות נוספת, תוך עקירת יישובים והתכנסות לקו גדר ההפרדה, תומכים עמדתם בשתי הבטחות, כהנחות יסוד לתפיסתם: הראשונה מבטיחה כי הנסיגה לקווי 67 בתיקונים קלים תביא לסיום "הכיבוש", ותעניק למדינת ישראל בסיס לגיטימציה ותמיכה בקהילה הבינלאומית לפעולה צבאית למול התערערות המצב הביטחוני ממרחבי המדינה שמעבר לגדר הגבול. ההנחה השנייה מבטיחה שצה"ל בעליונותו המתמדת יוכל לסלק כל איום ביטחוני בזמן קצר ובמחיר סביר. היקף האיום שהוצב למול מדינת ישראל מרצועת עזה, בליווי דעת קהל עוינת לישראל במדינות המערב, מטיל ספק גדול בתקפותן של הבטחות אלה.

גם תמיכת הנשיא בידן בזכותה של ישראל להגן על עצמה, לא היתה מובנת מאליה. יש לשער כי לגיבוי שקיבל נתניהו לעשרת ימי הלחימה, יהיה מחיר. הממשל האמריקני המחויב לקידום פתרון שתי המדינות, הבין היטב כי אם בשעה שהיא מותקפת מרצועת עזה, לא יעניק תמיכה ללחימתה ההגנתית, לא יוכל לתבוע מישראל הסכמה לנסיגות נוספות.

אלא שהתבוננות באירועי השבועיים האחרונים, בניתוח מגבלות כוחו של צה"ל, למול התגברות הפוטנציאל למלחמה רב־זירתית, גם בזירת הפנים, מלמדת דווקא על הסיכון הקיומי הטמון בנסיגות נוספות. עם כל עליונותו המבצעית של צה"ל, בוודאי אם יידרש בו־זמנית גם ללחימה בזירה הצפונית, לא יוכל להגן על רצועת החוף הצרה מגבול נתניה כפר סבא.