"הייתה לי הרגשה שזו הדרך האחרונה שלי"

סיפור הקרב של טוראי אבי ארבל ז"ל נמצא על קלטת אודיו בקיבוץ מרום גולן, שם היה חבר.הסיפור הוקלט לפרסום בעלון הפנימי של הקיבוץ בשנת 1977. אחיו, יהושע גלעד, תמלל את דבריו ושלח למערכת.

אבי ארבל נספה בתאונת צלילה בכנרת, עת עבד בחברת מי גולן וירד לטפל בתקלהשקרתה בצינור השאיבה מהכנרת לאתר כינר.

* * *

הלכתי לגדוד 50 מתוך חששות גדולים מאד כי הרגל שלי היתה לא בסדר וחששתי שלא יאפשרו לילצנוח.

אך בכל זאת הלכתי על ה"פטה" והצלחתי איכשהו ל"עבוד" על הרופא שבדק אותי ואישר אותי לצניחה,למרות שמבחינת המצב הרפואי אסור היה לי לצנוח. וקרה מה שקרה והגעתי לפלוגה א', שם הייתיעם רמי גוברניק חבר הגרעין שלי באוהל אחד במחלקה אחת, היינו שנינו היחידים מהגרעין באותהמחלקה. במחלקה אחרת היו ג'קי ואורי אבל באותה פלוגה, פלוגה א'.

המ"פ היה דני רבר מעין גב. הדרך התחילה בצורה די קשה, היו שלושה שבועות קשים מאד בברסילייה.עברנו את קורס הצניחה, שהיתה חווייה בפני עצמה, אימון הפלוגה, אימון המחלקה ועברנו את אימוןהגדוד. בזה למעשה נגמר פרק האימונים בחצי השנה שהיתה אמורה להסתיים באימון מתקדם בגדוד50.

היינו עם כנפיים וכומתה אדומה. צנחנים לכל דבר. והיינו אמורים לעלות לקו דרום הרמה, דרךשהתחילה בערך מתל פארס עד למוצב שנקרא טמפו, שחלש מעל הירמוך, מהמקום הדרומי ביותרברמה. הפלוגה היתה אמורה לעלות לקו ארבעה ימים לפני יום כיפור, ב-5 באוקטובר, לאחר ראש השנהאותו בילינו בבית.

היו יומיים נהדרים, החופשה האחרונה שלי בבית. ביום ראשון חזרנו לבית צחור, התארגנו ועלינו לקוביום רביעי. החלפנו גדוד של גולני. הפלוגה שלי תפסה מוצבים ותחזוקה של פלוגת הסיור שישבהבאל על. התפקיד שלנו היה פתיחת צירים, סיורי טשטוש, סיורי בוקר, סיורי לילה, אבטחת עובדיםואחזקת קו.

בסך הכל הפלוגה היתה לקראת סיום, היתה אווירה לקראת סיום האימון המתקדם, שרו שירי של"תוהיה שמח. הרגשנו מאד טוב, יכולנו לקרוא למפקדים בשמם ולא כמו המפקד בטירונות. בכללי אניהרגשתי מאד טוב, הרגשתי סוף סוף שאני חייל אמיתי, להחזיק קו, דבר שהתאפשר לי לראשונה מאזשהגעתי לצה"ל כי בנח"ל לא מתאפשר בפעילות מבצעית פרט למארבים בבקעה ואימונים.

בקיצורעלינו לקו. הייתי אמור לצאת ביום ראשון לקורס קצינים בבה"ד 1, אבל נשארתי בינתיים עם החבר'הבקו.בערב יום כיפור ביקשתי שיוציאו אותי לחופש כי אחרי זה הייתי צריך לנסוע לבה"ד 1 למצפה ב-7 באוקטובר להתייצב לקורס קצינים.

ערב יום כיפור, יום שישי, התקבל לי אישור להוציא חבר'ה לסבבחופשות ראשון. שימו לב זה ערב המלחמה, אף אחד לא ידע שהולכת לקרות מלחמה, לאהתצפיות, לא צה"ל ולא אף אחד.ביום שישי בצהריים כבר יצאו החבר'ה הביתה. יצאתי מרמת הגולן ביום שישי בבוקר הביתה, אחרישקיבלתי פס מיוסי גור, המפקד שלי. דרך אגב, איציק כנען נהיה כבר מפקד הפלוגה (המ"פ הראשוןשלי). יוסי גור בחור קשוח רציני מכפר ויתקין, לקח פיקוד על המחלקה שלנו (במקום דני רבר שנהרגבתאונת אימונים מכנפי ההליקופטר). החבר'ה לא כל כך אהבו אותו, יותר מאוחר נתגלה לנו שהואבחור נדיר מסוגו.

התלבטתי אם לנסוע למרום גולן או לנסוע הביתה להורים שלי. החלטתי לנסועלהורים ולחזור למחרת בשבת למרום גולן.בדרך היתה לי איזה הרגשה שמשהו לא בסדר, קשה לי להסביר את זה, הרגשה לא נוחה שמשהולא מתנהל כשורה. בדרך שמעתי חיילים מדברים על אפשרויות כוננות פה ושם. נסעתי הביתה הכלבסדר. אני לא גנרל ולא מפקד. יש מי שקובע, אבל בכל זאת חשש ניסר בי כל הזמן שמשהו לאבסדר.

חזרתי הביתה. ביום כיפור הייתי בבית עם ההורים. בערב ישבתי, דיברתי איתם, פגשתי קצתאת החבר'ה ובלילה הלכתי לישון מאד מוקדם עם הרגשה מאד מאד כבדה. משהו לא הניח לי, הציקלי. התעוררתי בשתיים בלילה ויצאתי החוצה לרחוב וראיתי תנועה רצינית מאד. פגשתי קציןתותחנים שאמר לי שגייסו אותו ואז הבנתי שמשהו לא בסדר, החלטתי עם בוקר לחזור מיד לרמה.

באתי להורים ואמרתי שאני חוזר בבוקר הם נורא כעסו עלי - מה פתאום אני נוסע? באת לחופשה.וכאשר אני מסביר להם שמשהו הולך לקרות. בסך הכל היתה כוונה לא להכניס את האנשים בעורףלפאניקה, יכול להיות שזו סתם כוננות שתעבור. אחרי ויכוחים מרים החלטתי לצאת, ויצאתיבטרמפים.

בסביבות השעה שלוש בצהריים הגעתי לגדות. בדרך היתה תנועה גדולה מאד, נסעו טנקים ועשרותמכוניות ובכלל זה לא נראה כמו יום כיפור ונתקעתי בגדות.

נכנסתי לבקר את רינה ידידתי זה שניםרבות. כשפרצה המלחמה הייתי אצלה בחדר. אז הבנתי מה הטרידאותי כל הזמן. החלטתי מיד לצאת לכיוון דרום הרמה, רינה לא הסכימה, היא אמרה תראה מה קורה,תחכה, מלחמה.

היתה אזעקה, כולם רצו למקלטים בגדות. משהו שאני לא יכול להסביר משך אותי לצאת מידלכיוון דרום הרמה, לכיוון המוצב. אבל בכל זאת החלטתי לנסוע למרום גולן ולבקש שמישהו יקפיץאותי לדרום הרמה כי לא אשיג טרמפים ויהיה מאד לא נעים. איכשהו עליתי בטרמפ ועליתי עד נפאח.בנפאח היתה הפגזה. תפסתי מחסה באיזושהי תעלה ליד הכביש, פתאום ראיתי את הטרנזיט הלבןשצור נהג בו נוסע לכיוון המשק .הוא עצר ולקח אותי ונסענו לכיוון המשק בשדרות טנקים שדהרו לכיווןמזרח. לכיוון הגבול.

הגעתי למשק. לא היתה נפש חיה. עלה עשן כזה, כנראה היתה הפגזה לפני כמה דקות ושוב רצנו כמומטורפים למצוא מחסה. ואז במקלט פגשתי כמה אנשים והם הסבירו לי שהמשק עומד להתפנותאחר הצהריים. ואז חשבתי שאולי ארד עם הילדים שהיו אמורים להילקח לקיבוץ בית השיטה. עוד לאהיה ברור לי עד כמה היה חמור המצב כפי שלא היה ברור לאף אחד.

בארבע אחר הצהריים הגיעו האוטובוסים. יצאתי החוצה וראיתי שמעמיסים את הילדים עלהאוטובוסים. אני זוכר שרצה אלי בחורה (לא זוכר מי זאת היתה) שנתנה לי תינוקת ביד ואמרה לי:תיקח את התינוקת לאוטובוס ותישאר, בבית השיטה תיתן אותה למישהו. אני עד היום לא זוכר מיזאת היתה.

הנהגים היו בפאניקה, נסעו עם שכפ"ץ ועם קפל"ד על הראש. כשהגענו לראש פינה כבר היה חושך. נסעתי עם שלוש בחורות מהגרעין (יפה דנה ושירה). בדרך לטבריההורדתי מהצוואר שלי שרשרת זהב ונתתי אותה ליפה ואמרתי לה שאם יקרה לי משהו, שתיתן אותהלהורים שלי, כמו כן נתתי לה את התעודות שלי, את הכומתה ואת הכנפיים ותיק עם מכתבים שלי.

באנו לטבריה. ירדתי. הבנות אמרו לי שלא ארד, שאסע איתן. אך בכל זאת החלטתי לרדת, חייל אני.היתה לי הרגשה שזו הדרך האחרונה שלי, ממש התנהגתי ככה, מסרתי את החפצים שלי, היתה ליהרגשה לא טובה.

תפסתי אוטובוס מילואימניקים לאל-על, שם הגעתי לחבר'ה בשתים עשרה בלילה. היתה הפגזה מאד,כבדה הכל היה הרוס ובער, החבר'ה ישבו בבונקרים. רציתי לשמוע כל פירור של אינפורמציה, לשמועמה קורה להם. לא היה מושג לי. הבלאגן היה מוחלט. בלילה נכנס איציק ומודיעלנו שחייבים לצאת מיד לכיוון תל סאקי לחלץ ארבעה חבר'ה שתקועים שם, פצועים מהפגזה. והסוריםמתקרבים ואמורים עוד מעט לכבוש את המוצב. שאר הגדוד כבר התפנה מבעוד יום לכיוון עין-גב.

המוצבים של הפלוגה שלי (על הגבול הסורי) נלכדו. עלינו על שלושה זחלמים. היינו הצוות של בני חנניוהסמל שלו ונסענו לכיוון תל-סאקי, נסענו אחריהם, פטרלנו קצת על הכביש. שלחנו את החברה מאלעל הביתה כמה שיותר מהר. הם הסתובבו על הכביש והפריעו לתנועה. אחרי חצי שעה הגיעההוראה לפנות את כולם מהשטח כי אין מקום לאזרחים בזמן הזה.

עם שחר הגיעה הוראה לצאתלכיוון תל-סאקי. היו מן ערפילי בוקר. על הזחל שלנו היינו 11 חבר'ה, היינו ככה – איציק כנען, מאירברונקטל הסגן שלו מחפץ חיים שהגיע מבה"ד 1, אני הייתי בזוקאי, אבנר הסמל, צביקה החובש,בחורצ'יק משדה אליהו מדמוני, ברוך אוצניק, מ"כ יורם מחוקוק והנהג. נהג מילואים שהצטרף אלינו.הוא פחד נורא. הרגענו אותו ובסופו של דבר הוא יצא איתנו. החברים שלו הנהגים לא הסכימו לצאתבשום אופן.

התחלנו בנסיעה איטית כשכל החבר'ה עומדים ב"היכון". דממה כזו באוויר, לא היה ברור בכלל מההולך לקרות, גם המ"פ לא ידע, היה שקט כזה נוראי. בדרך ראינו זחל סורי דפוק וסביבו גוויות, זההיה הסימן הראשון למלחמה. התקרבנו לתל סאקי. היתה דממה, לא ירו. בשקט התקרבנו, פתאוםראינו את חמשת הזחלמים שהיו לפנינו, אחד מהם היה על הצד וכל החבר'ה שוכבים סביבו הרוגים. כולםנהרגו כנראה בעקבות זה שניסו לקפוץ.

בבת אחת נפתחה עלינו אש איומה מכל הכיוונים. איציק נתן הוראה לנהג לרדת מהדרך ולתפוסמחסה. מהצד השני יש דרך עפר כזו והאש היתה איומה. איציק נתן הוראה לקפוץ מהזחל ולהסתערכדי לפתוח את הדרך לזחל. על הזחל נשאר הנהג, מפעיל המק"כ, הסמל ועל ידו היה דורון אצילשהגיש לו את התחמושת ושעשה עבודה נהדרת.

התקדמנו לכיוון התל. אני הסתערתי קדימה עםהקלצ'ניקוב והבזוקה והפצצות על הגב. אני זוכר שיריתי והגעתי למעלה ראשון, לכיוון השלוחההשולטת על הגזרה, על מנת להגיע לבור לכבוש את השלוחה הזו.

ואז ראיתי מחזה נוראי. עשרות טנקים!! חשבתי שזה טנקים שלנו וכשהרמתי את הראש ראיתיטנקים שאני לא מכיר אותם, עם אנטנות מוזרות כאלה והבנתי שהם לא שלנו. הטנקים עמדוומאחוריהם היו מאות מאות חיילים סורים ששכבו בין הסלעים וירו ללא הרף לכיוון הגבעה. צעקתילאיציק כנען מה המצב, הוא אמר לי רד למטה, הרבצתי עוד כמה צרורות לכיוון החיילים הסורים.

קשה לי להגיד שפגעתי במישהו אבל אני יודע שהאש הפסיקה באיזשהו שלב, ואז איציק צעק ליללכת להביא חבר'ה שנפגעו בצד השמאלי של הזחל. הזחל עצר. בכלל לא הבנתי למה. אחר כךהבנתי שאבי חטף כדור בראש ונהרג. גם הנהג חטף צרור ונהרג במקום. הזחל שותק. אני יצאתישמאלה ופתאום התפוצץ לידי רימון והרגשתי שאני מתרומם באוויר. נפלתי על הגב וחטפתי מכהאיומה, הרגשתי שאני יורק דם, הרגשתי לא טוב ונעצרה לי הנשימה, ישבתי, חבשתי את עצמי וראיתישאני קצת ספוג דם. אחרי זה המשכתי הלאה.

פתאום ראיתי על הרצפה את צביקה, הוא היה כבר הרוג,הוא היה לבן לגמרי. לא הבחנתי בשום סימן שפגע בו איזה כדור, היה ברור לי שהוא מת, הוא לאהגיב לשום גירוי. הבנתי שהוא פשוט מת. היה לי קשה לתפוס שפשוטהבחורצ'יק הזה מת. נפלה עלי מין אדישות כזו, מין אי אכפתיות ביחס לכל מה שקורה מסביב. אחרי זההייתי צריך להעביר את צביקה לכיוון הזחלם. צביקה היה בחור גבוה מאד והייתי צריך לגרור אותומרחק של בערך 17 מטר בין הסלעים. בדרך נקרעו לו הבגדים ונדמה לי שהבאתי אותו כמעט עירוםלזחל. העוזי שלו נשאר בין השיחים.

כנען שהיה על הזחל ניסה לתפעל את המק"כ ולהשיב אש לכיווןהחבר'ה הסורים, ואני צעקתי שהבאתי גם את צביקה והלכתי חזרה מאיפה שבאתי. קצת קשה ולאנעים לספר והאש היתה איומה. סוף סוף הבנתי מה זה אומר כשאומרים ש"סביבך שורקים כדורים".

הייתי במצב של חוסר אכפתיות. לא פחדתי. נורא קשה היה לי להביא את החבר'ה האחרים, ג'קי וכלמי שהיה שם בקצה הגבעה נפצע פצוע או הרוג, חזרה לזחל, כדי שנתפנה בחזרה. כי היה ברורשלתל למעלה להציל את החברה לא נצליח להגיע. חזרתי חזרה לשמה. מהבזוקה כבר נפטרתי כיהיא נפגעה מהרימון, בכלל לא היה לי ראש להתעסק אתה. נשארתי עם הקלצ'ניקוב ושתי מחסניותכדורים. התקרבתי למעלה, ראיתי את ג'קי החובש שוכב על הרצפה. שאלתי את ג'קי מה העניינים,הוא הסתכל עלי. "אבי כואב לי נורא בבטן". הרמתי את החולצה והמחזה היה נוראי, המעיים שלונשפכו החוצה. הוא היה במצב של גסיסה. שאלתי אותו: ג'קי אתה מרגיש כאבים? הוא אמר לי: "לא".

עשה לי "לא" בראשו וביקש מים. נתתי לו לשתות קצת מים העמסתי אותו על הגב. הבאתי גם אותולזחל. הנחתי אותו שם על צביקה ועל אבי ששכבו כבר על הרצפה וחזרתי חזרה לבדוק אם אין עודחבר'ה למעלה. איציק אמר לי: "תרוץ עוד פעם למעלה ותבדוק בדיוק מה קורה עם הסורים בצדהשני". בדרך חזרה עוד פעם, בפעם השלישית בקצה הגבעה צריך לעשות ממש תוך ניהול קרב עםכל מיני סורים ששכבו בין הסלעים וניצלו את הפסקת אש שלנו לטיפול בנפגעים להתקרב לקצההגבעה ולהמטיר עלינו אש איומה.

הצלחתי להגיע לקצה הגבעה עוד פעם והצלחתי להבחין בטנקיםשהניעו את המנועים שלהם והתחילו לנוע לכיוון שלנו. צעקתי לאיציק: "מה קורה?" והוא אמר לי: "רד

מיד למטה ותחליף את הנהג כי הנהג נהרג". הסתכלתי עוד פעם, פעם אחרונה לכיוון הסוריםויריתי את הכדורים האחרונים כדי להדוף אותם, רצתי לזחלם. הנהג שכב על ההגה, המדף שהיהאמור להגן עליו מפני פגיעת כדורים היה פתוח, כנראה בגלל זה הוא נהרג.סגרתי אותו מיד. הנהג היה כולו מרוסק מפגיעת צרור של כדורים גדולים מאד. הנעתי את הזחל,התחלתי להידרדר אחורה עם כל החבר'ה למעלה.

האמת, לא ידעתי מה קורה עם שאר החברה, עםמדמוני וברוקנטל. ניסיתי לנסוע אחורה והיות ולא הכרתי את הזחל ולא ידעתי לנהוגעליו, נתקעתי בין שתי אבנים ולא יכולתי לנסוע לא קדימה ולא אחורה. הזחל נתקע. איך אניאגיד לכם? הפאניקה היתה בעיצומה, החבר'ה היו היסטרים, דרכו על הפצועים למעלה, כולם היובלחץ והמצב היה נואש.

זהו, זה היה ברור לנו שזה הסוף, שהטנקים באים ו"תוקעים" אותנו וכאן נגמר הסיפור שלנו. מישהשתלט על המהומה היה ברוקנטל שאמר לי לרדת מההגה ולעזור לחבר'ה מאחורה לדחוף. הואהתיישב ליד ההגה ובכוחות על אנושיים הצלחנו לדחוף את הזחל, ברוקנטל סובב אותו ועלינולמעלה.

מדמוני נכנס לפאניקה והיסטריה והתחיל להשתולל ולצרוח. אמרתי לו: "תיכנס לזחל", הוא כמעטשלא תפקד. אני חושב שהוא לא ירה כדור אבל קשה לי לבוא אליו בטענות כי בתנאים שהיינו היוצריכים כוחות על אנושיים כדי לתפקד. הכנסתי לו סטירת לחי איומה בפרצוף! גם זה לא עזר לו.בא קוצ'ניק ונתן לו אגרוף ועילף אותו. הנחנו אותו גם על הערמה של הפצועים.

הזחל הסתובב עלהמקום והתחלנו לברוח בכוונה בחזרה לכיוון שממנו באנו, כלומר לכיוון אל על. פתאום ראינו לפנינו חמישהטנקים סורים שמצדדים את הקנים שלהם אלינו. חמקנו מהם אבל מאחורינו היה עוד טנק שלישיוהתחיל לרדוף אחרינו, זה היה מין מצוד של שועל וציידים על מנת ל"דפוק" אותנו. הטנק הזה התקרבאלינו ודפק פגז ראשון שחלף מעלינו בשריקה!, היה מרחק של 177 מטר ואז כנען תפס כשהסיכוייםשלנו להיפגע גדולים מאד היות והטנק מאד קרוב אלינו. הוא התקרב אלינו ואז כנען נתן לנו הוראהלקפוץ מהזחל. זה היה למרגלות התל ממש, מהצד השני, קפצנו – איציק, אני, מדמוני וברוקנטל.שאר החבר'ה משום מה לא קפצו.

אני קפצתי בריצה מהזחל, שמעתי בום איום מאחורי, עפתי באוויר.נפלתי לרצפה והיה ענן אבק איום כזה ועשן לא יכולתי לשמוע ולראות שום דבר, אחרי שהתפזרהעשן ראיתי שהזחל התפוצץ לשניים. ראיתי את איציק כנען שוכב על הרצפה וברוקנטל בין הסלעיםומדמוני שוכב ליד כנען.

הטנק שירה בנו נעמד בינתיים והטנקיסט הסתכל עלינו במשקפת. כעבור שניה פתח עלינו באשאיומה מהמקלע שלו, גורינוב נ"מ על הצריח והתחיל לירות לכיוון שלנו. התחלתי לזחול לכיוון הזחל.הגעתי עד לאיציק, המרחק לא היה גדול, 15 מ', פרצוף לא היה לו, הוא היה מרוסק לגמרי. הואלא איבד את ההכרה. ביקש ממני לגרור אותו, להרחיק אותו מהזחל כי הזחל עלול להתפוצץ כל רגע.

את ברוקנטל לא ראיתי. לקחתי את איציק על הגב. התרחקתי מהזחל בזחילה. כמה שניות אחרי זההזחל התפוצץ בקול נפץ שהחריש אותנו, פשוט לא שמעתי טוב אחר כך רק בגלל הנפץ הנוראי הזהמהפיצוץ של הזחל. ברוקנטל הגיע אלי איכשהו, עזר לי לסחוב את איציק ועזר לי לגרור אותו לתללמעלה. פתאום נוצר מצב שהגענו לתל אבל הגענו בדרך שלא שהתכוונו ונכנסנו לאחדהבונקרים, הבונקר הראשון שמצאנו.

שמנו את איציק על הרצפה ואני יצאתי לראות ולפגוש את ארבעת החבר'ה שהיינו אמורים לחלץ. בדרכיבסיור הזה, תוך כדי שאני ממש שומר על הכמה כדורים אחרונים בקצה וחמישה רימונים בכיסים ובחגור,רצתי לכיוון הבונקרים על התל ואז החלטתי לחזור חזרה לבונקר שלנו. פה היינו ארבעת החבר'ה ביחדבתוך הבונקר הזה, מחכים לבוא השובים ולבוא המוות שלנו.

פתאום השתררה מין דממה כזו, דממה לא ברורה. וכל אחד, עשינו לנו חשבון איפה, מה קורה איתנו,החשבון היה עגום מאד. השארנו מאחורינו שבעה חבר'ה שכולם נהרגו בתוך הזחל, וארבעתנו חיים וכרגעלא ברור עד מתי. ושאר החבר'ה שהיו בשני הזחלמים והחבר'ה שהיו על התל כנראה גמרו אתהקריירה שלהם.

אנחנו שרידים. אין אף אחד שיודע מה העניינים איתנו ואין מי שיבוא להציל אותנו.אנחנו צריכים להסתדר לבד. יצאנו מתוך הנחה שמי ששלח אותנו יודע מה קרה איתנו. זהו, זה היההסוף.

לקחתי את איציק כנען והתחלתי לחבוש אותו. הוא היה עם דם על כל הגוף. לא יכולתי לאבחן אותו אםיש לו חום או אין לו חום. חבשתי אותו, השכבתי אותו על הרצפה, הורדתי ממנו את כל הדבריםהלוחצים, השקיתי אותו מים, וכל אחד לקח על עצמו לשמור על פתח אחר של הבונקר. אם הסורים ייכנסו, לפחות נילחם עד הכדור האחרון לפני שיהרגו אותנו.

אני החלטתי להתאבד. הכנסתי לי רימוןבתוך כיס המכנסיים ואם אני אראה שגמרתי את הקריירה אני אפוצץ את עצמי עם הרימון. לשביבשום אופן לא רציתי ללכת. לא הייתי מוכן לזה בכלל. למעשה פחדתי ללכת לשבי. אם חס וחלילה אניאפגע באיברי הרבייה שלי? ואתעוור? השאר באמת לא הטריד אותי. עשינו את כל ההליכיםלקראת הנפילה בשבי, הסתרנו את המפות, את כל המסמכים, את הקודים של איציק והורדנו אתהדרגות של איציק כדי שלא יראו שהוא קצין והוא יקבל "טיפול מיוחד". גם חשבנו להוריד את נעלי הצנחניםשלא יזהו אותנו, פחדנו מ"טיפול" שהם עלולים לערוך בנו אם הם יידעו שאנחנו צנחנים.

זהו, הסתכלתי בשעון, השעה היתה שמונה בבוקר, הקרב התחיל בשש בבוקר. כל מה שסיפרתיעכשיו בכמה דקות זו היתה מעשייה של שעתיים, מהרגע שיצאנו מאל על עד שהגענו לבונקר.

הסתכלנו קצת החוצה לראות מה המצב, סורים לא ראינו ולא שמענו יותר. היתה דממה כזו, הטורהארוך של הסורים התחיל לדהור דרומה לאל על. באמת הרבה טנקים והמון ארטילריה וחיילים והמוןנגמשים ומטוסים היו בשמים ירו טילים וירו עליהם ואנחנו היינו במין מצב כזה של בועה כזו שכל מהשמתרחש מסביב בכלל לא שייך לנו. לא נוגע לנו. אף אחד לא יודע שאנחנו בפנים המלחמה ולמעשהמחוץ לה.

זהו, התחלתי לחשוב מחשבות ראשונות על מה קורה איתנו. התחלתי לחשוב, אמרתי "זהו זה", בעצםלא היה אכפת לי. ידעתי שאני הולך למות ושהחבר'ה ימשיכו לעשות חיים. היה קשה מאד והחלטתיעוד פעם אני אומר לא ליפול בשבי.

פתאום, שמעתי צווחות אימים של בחור שנשאר בחוץ. אני רציתי לקפוץ החוצה ומאירתפס אותי בחולצה. חשבתי שזה אחד מהחבר'ה שלנו, חשבתי שזה אוצ'ניק צורח בחוץ ומישהומתעלל בו. הצלחתי לצאת החוצה בכל זאת וראיתי שהסורים מטפלים בבחורצי'ק שחרחר, נותנים לומכות רצח בכתות וברובים, בועטים בו, מכים אותו ומתעללים בו. הבחורצי'ק צרח צרחה נוראית: "אמאלה", "הצילו", "תעזרו לי חברה, איפה אתם", צרחות מהסוג הזה.

ניסיתי עוד פעם לצאת החוצה ומאיר מנע זאת ממני. כעבור שנייה מישהו תקע בו (בחייל) כדור וגמרלו את החיים. זה רק חיזק לי את התיאוריה ש"לא נופלים בשבי" ועדיף למות כמה שיותר מהר.

מחשבות על מוות היו נורא פשוטות וסך הכל לא היה משהו אחר לחשוב - רק על המוות. ורק היה חבללי נורא על כל אלה שיצטרכו להתאבל, על ההורים שלי, על האחים שלי, על החברים שלי, כל מישמכיר אותי בטח יהיה נורא עצוב כשהוא ישמע שאני מת. אבל זה לא הפריע לי במיוחד זה שאניהולך למות.זה קצת אולי לא נשמע נורמלי אבל זה היה המצב ולא הפריע לי בכלל.

זהו, התחילו לעבור עכשיוהשעות והסורים באו הלכו והלכו ובאו כל הזמן. לבונקר שלנו משום מה הם לא נכנסו, הם עלו על הגבשל הבונקר ויצרו עמדת נ"מ וירו לעבר המטוסים שלנו, שירדו והפגיזו את טורי הטנקים הסורים שנעועל הכביש. חלק מהם עף. מלחמה שלמה, ואיש לא יודע מה נעשה איתנו, איש לא יודע איפהאנחנו, אפילו הסורים – אנחנו לא מעניינים אותם.

כך עבר עלינו היום. מה אני אגיד, יום שאי אפשר לתאר אותו בכלל. עד שירד הערב ועלה הירח זההיה יום שאי אפשר לתאר אותו, מלא מחשבות, הרהורים נוגים ולא נוגים, חלק במין חצי נמנום חציערנות. אפטיה מוחלטת, לא ידענו מה יחכה לנו. לקראת ערב לעת דמדומים ניגשתי לברוקנטלובלחישה, (הכל בלחישה), כדי לעורר את תשומת לב של אלה שהסתובבו בחוץ, התחלנו לחשוב אוליבכל זאת נשאר בחיים. מה שעוד מאד מאד חלמתי עליו שמישהו יבוא וינסה לחלץ אותנו. אולי יבואהליקופטר.

הייתי במצב של האפטיה, של האדישות, של הזיות. שמעתי פאק פאק פאק של הליקופטרשבא לחלץ אותנו, וכל פעם שהייתי מתעורר, הייתי רואה שלא היו דברים מעולם. מאד! מאד! מאד!חיכיתי להליקופטר.מכל סיפורי המלחמות ששמעתי, אני זוכר על ששת הימים, מלחמת השחרור וסיני, כל פעם שהיונופלים חבר'ה למצב כזה, הליקופטרים, מטוסים וחטיבות שריון היו קופצות ומנסות לחלץ את מי שהיהנתקע. פתאום אנחנו תקועים ואף אחד לא יודע שאנחנו תקועים, חושבים בטח שאנחנו הרוגים. מייודע בכלל מה המצב כי הסורים כבר עברו הרבה דרומה.

חשבתי שהמדינה הלכה לעזאזל. הייתיבטוח שזהו, חורבן בית שלישי.

התכנית היתה לקחת את כנען ואת מדמוני על הגב.הוא שכב בבונקר שם בפינה המום כולו, הואהתאושש במשך היום. התכנית הייתה שאני אקח את איציק על הגב ומאיר, שהיה מרוסק ביד אחת,אבל היה בסדר ברגליים, ייקח את מדמוני שהתרסקה לו הרגל, ולרדת לכיוון הרוקד וללכת לאורך נחלהרוקד שהוא קניון די גדול לכיוון הירמוך, ולהגיע לכנרת. או יותר נכון לשפך היציאה של הכנרת לכיווןדרום. זו היתה תכנית ראשונה.

התכנית השניה היתה ללכת לכיוון מערב, לכיוון כוחותינו המשוער, שלא ידענו בדיוק איפה נמצאיםכוחותינו. והתכנית השלישית היתה לרדת בלילה לכביש, להשתלט על אחד מהרכבים הסורים,להתחפש לחיילים סורים ולנסות להסתלק לכיוון כוחותינו, (עוד פעם המשוער), כי לא היה לנו שוםמושג איפה הם נמצאים ואיפה נמצאים אייבנו. שאנחנו היינו פתאום בתוכם.

התכנית של הג'יפ ירדהבגלל שהתנועה היתה כבדה מאד ולא היה סיכוי לתפוס רכב בודד, כי רכב בודד לא נע שם.הם נעו בשיירות וזה היה מאד מסוכן. ללכת לרוקד לא היה ברור אם נוכל לגלוש במורד. זכרתישבמקום שאנחנו נמצאים לרדת לרוקד זה ממש מסוכן, כי הקניון ממש תלול ובלי חבלים אין לנו שוםסיכוי לרדת למטה. החלטנו בסוף לקחת על עצמנו את החבר'ה וללכת לכיוון מערב, לכיוון הכנרת.

היה ירח נורא נורא בהיר ונורא חששנו מזה שהוא יאיר אותנו, חוץ מזה הצלחנו להבחין שהסוריםפרסו מבעוד יום המון המון מארבים שלהם בשטח, על מנת לנסות ללכוד חיילים ישראלים שנותרובצדם, צוותי טנקים, צנחנים, חי"ר, והיו אמורים בחסות החשכה לחמוק בחזרה לשטחנו. כנראה הםידעו שמסתובבים חיילים בשטח והם פרסו מארבים ממש ממש לכל אורך הפלאטו עד קצה האופק.יכולנו לראות את זה במשקפת של ברוקנטל את העניין הזה. וזה היה עוד מכשול די רציני שהיינואמורים לחלוף על פניו.

בלילה שקע הירח. אני זחלתי ראשון החוצה וראיתי חייל סורי שוכב בתוך התעלה שפונה לכיווןהיציאה מן הבונקר. והוא ישן. הוא נשען ככה על הרובה עם הכפל"ד שמוט על פניו. הוא היה יחידי,את האחרים לא שמעתי. שיערתי שהוא אמור להיות שומר או משהו כזה. חזרתי חזרה ואמרתילמאיר: "יש פה חייל סורי ישן". הוא עשה לי רק תנועה אחת, הוא העביר את האצבע על הצווארבתנועת שחיטה ונתן לי סכין ביד. הוא היה הולך לעשות את זה בעצמו (אם היד שלו היתה בסדר).

יצאתי החוצה, התקרבתי אליו קרוב מאד, זחילה של מילימטר אחרי מילימטר. הגעתי מאחוריובתנועה אחת, תפסתי לו את הראש ושחטתי אותו. חתכתי לו את הצוואר בתנועת שיסוףאחת. הראש שלו כמעט נתלש ממנו, כל הגוף שלי התמלאתי דם שלו, זחלתי חזרה, ועשיתילברוקנטל סימן עם האצבע עם הבוהן מורמת, סימן שהכל בסדר.

התחלתי להוביל את הטור שלארבעת החיילים החוצה. חלפנו על פני הגוויה, ברוקנטל זחל מעט אחרי ועשה לי שוב סימן עם הבוהןאחרי שהוא ראה את הראש השחוט של הסורי, וירדנו לכביש. כנען עלי ומדמוני על הגב של ברוקנטל.זחלנו על הכביש. היה קשה מאד לעבור אותו, כי הסורים נסעו עליו כל הזמן. איכשהו הצלחנו בחצישפיפה לעבור את הכביש. התחלנו ללכת מערבה. הלכנו איזה שלושה ק"מ ולא יכולתי להמשיך יותר.ביקשתי לנוח, מאיר דרבן אותי: "תמשיך תמשיך תמשיך".

המשקל של כנען היה עצום, הוא לא יכולהיה ללכת, הוא היה בהכרה מלאה אבל הוא לא יכול היה ללכת בשום פנים ואופן.והגענו לדרך עפר שם חנה שריון סורי . ככה עברנו אותו במין הליכה שפיפה כזו בין הסלעים. היהשם כזה באלגן ומהומה שספק אם מישהו היה יכול להבחין בנו. המשכנו הלאה מערבה, הלכנו והלכנובעזרת האינטואיציה והחושים שלנו. נכנסו לתוך ואדי שיותר מאוחר התברר לנו שזה היה נחל.גלשנו למטה לתוך הוואדי והלכנו עם הוואדי עד שהגענו עם השפך מתחת למושב רמות.

רצינולעלות למעלה לכביש, אבל היו שם תנועה של כלים ומכוניות ופחדנו שמישהו יראה אותנו. המשכנוללכת בתוך הוואדי ולנסות להגיע לכביש. כשהגענו לכביש נעו שם המון כלים וכיוון שהיינו מטושטשיםועייפים ועם כל מה שעבר עלינו רצינו לשבת ולנוח ולצפות בכביש. הבנו שנעים שם כלים סורים ולאכלים שלנו. ומאיר זחל ואמר ש"אלו הכלים שלנו" ואמר ש"צריך להיזהר שלא יזהו אותנו ככוחותסורים". והוא ידע מה שהוא אמר.

התקרבנו לכביש בזחילה, פתאום נעצר זחלם מלא מילואימניקים. אחד צרח: "חבר'ה תסתכלו!!", כולםכיוונו אלינו את הכלים דרכו וירדו אלינו ב"היכון". אנחנו נשכבנו על הרצפה, פחדנו להזיז שערהמהראש שלנו כי באמת נראינו איומים, מטונפים, מלאים בדם, חול ופיח. כולם היינו עם קלצ'ניקובים.והאמת שאם אני הייתי רואה חבורה כזו מתקרבת הייתי יורה בהם בלי לחשוב פעמיים.

איכשהוהחבר'ה זיהו אותנו בתור ישראלים, הזמינו מיד מסוק וחובש. זה היה רגע נפלא ורק מישהרגיש כל כך קרוב למוות והרגיש שמלאך המוות תופס לו בצוואר ומושך אותך ומטלטל אותךיודע להעריך את ההרגשה הזו. התחלתי לבכות שמה, בכיתי קרוב לחצי שעה. אחד החיילים התחיללהרגיע אותי והמסוק איחר להגיע והגיע הג'יפ של הגדוד (50) של החבר'ה שהיו בעין גב וחיכולהוראות. שמה ניגשו אלי חבר'ה, ושאלו אותי: "מה קרה איתכם?" כל אחד ניגש ושאל: "מה עםצביקה?" "מה עם אבנר?". התנועה היחידה שיכולתי לעשות, (כי לא יכולתי לדבר ממש נאלמתי דום),היתה תנועת שלילה עם הראש. כולם שאלו: "צביקה חי?" הנעתי את הראש, זה היה רגע עצובמאד.

פרצו שם המון חבר'ה בבכי. זו היתה עדות ראשונה לזה שהפלוגה נהרגה כמעט כולה.אחרי חצי שעה הגיע מסוק, נחת על הכביש והעביר אותנו לפוריה. מפוריה צלצלתי ואמרתי שאניפצוע. ישנתי איזה 17 שעות. אכלתי, התעוררתי בינתיים, לא דיברתי עם אף אחד. פשוט לא יכולתילהוציא הגה מהפה. היה שם רופא אחד אני לא זוכר את שמו, רופא נחמד כזה. הדוקטור ניסה לדבראיתי ולא הצליח, פתאום שאל אותי אם אני רוצה לראות את כנען? אמרתי לו "כן", זו המילההראשונה שהוצאתי.

ואז לקחו אותי לכנען. כנען שכב במחלקת עיניים מעלינו. נפגשתי איתו בכינו נורא, שיכנו אותנוביחד בחדר, וזהו – החלמנו.

* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.