הכישלון הגדול של נבחרת ישראל עם ההדחה המוקדמת כבר בשלב הבתים של אליפות אירופה עוד יהדהד תקופה ממושכת סביב השחקנים, הצוות המקצועי ומקבלי ההחלטות באיגוד הכדורסל.
סיבות רבות יש לכישלון של הסגל הנוכחי, שנחשב לאחד המוכשרים שהיו בכדורסל הישראלי, אבל כבר קרוב לעשרה חודשים נראה רע מאוד ואף הספיק לאבד את מרבית הסיכויים להעפלה לאליפות העולם - וכאמור להיות מודח בצורה כואבת מאליפות אירופה. "ישראל היום" צולל לסיבות המרכזיות שהובילו לאכזבה העצומה בפראג.
תחושת דחיפות. אין אף שחקן שהגיע לנבחרת ולא רצה להצליח עמה בטורניר. רוב שחקני הסגל נמצאים החלו להתאמן במסגרת הנבחרת כבר לפני כחודש וחצי והם בוודאי רצו להגיע רחוק, אבל כמי שעקב מקרוב אחרי הנבחרת בשבועיים האחרונים אני יכול לומר שלא ראיתי את תחושת הדחיפות ואת המיקוד במטרה הנדרשים בטורניר שכזה.
זה בא לידי ביטוי באווירה הרגועה יחסית לפני משחקים, בתחושות לאחריהם וכמובן בביצועים שראינו על הפרקט במהלכם.
אתמול בלילה, בבית המלון, קשה לומר ששררה אווירת נכאים. אף אחד כמובן לא מבסוט מההפסד, אבל אפשר לראות שהראש של השחקנים נמצא כבר בקבוצותיהם השונות.
את תחושת הדחיפות הזו היה צריך בין השאר לייצר גיא גודס. בתור המאמן הראשי הוא היה צריך לסחוף אחריו את הצוות והשחקנים שיהיו ממוקדים ומפוקסים תחת אותה מטרה, והוא כשל בכך בגדול. כל הבעיות המקצועיות הנקודתיות הן אולי השלכות של הבעיה הזאת.
היעדר כימיה. גודס פתח תיבת פנדורה אחרי ההפסד לשבדיה במוקדמות אליפות העולם כשאמר שאין כימיה בנבחרת, כל זאת כמה ימים בלבד לפני שריקת הפתיחה של היורובאסקט. השחקנים מיהרו להגיד שאין בעיות בחדר ההלבשה וכי החיבור בין השחקנים הוא טוב.
החיבור בין רוב השחקנים אכן טוב, אולם לפי גורמים המעורים בפרטים היעדר הכימיה היה דווקא בין המאמן לשחקנים. גודס לא הצליח "לגעת" בהם ולא גרם לכמעט אף אחד מהשחקנים לשחק בשבילו.
תחושת הדחיפות היא אחד הסימפטומים החזקים לכך, כמו גם חוסר האנרגיות והביצוע הלקוי שהפגינו חלק גדול מהשחקנים על המגרש.
מי שמכיר את גודס יודע שהוא מאמין שהשחקנים הם אנשים גדולים ולא צריך ללטף ולחבק אותם. הוא מתנהג אליהם כמקצוענים ומצפה לתפוקה מהם. מתברר שבסיטואציה הנוכחית היה צריך לעשות יותר. זה נופל גם על כתפיו של המאמן, אך לא פחות מכך על כתפי השחקנים שהיו חייבים לתת יותר.
לאחר המשחק נשאל גודס על הביחד שחסר לשחקניו במהלך הטורניר, הוא דווקא ניסה לשמור עליהם ונתלה במספר האסיסטים הגבוה, אבל לא התייחס לקטגוריות סטטיסטיות שמלמדות על מחויבות, נחישות ורצון.
בכדורים החוזרים ישראל פיגרה בכל המשחקים בטורניר, למעט במשחק מול הולנד החלשה. לאורך ההיסטוריה הנבחרת בכחול-לבן תמיד סבלה ממחסור בסנטימטרים, אך היא ידעה לחפות על זה עם הרבה שכל, לב ונשמה. הפעם לא היה לה את אף אחד מאלה.
הכנה לקויה. כבר לפני הטורניר דיברנו על ההכנה הלקויה שבמהלכה הנבחרת שיחקה פעמיים מול גיאורגיה הבינונית, רומניה החלשה מאוד ומכללת אובורן עם שחקניה הצעירים. ההכנה הזו לא הציפה את הבעיות הגדולות מבעוד מועד.
כמו כן תמהנו מדוע גבי צ'אצ'אשווילי וג'ון דיברתולומיאו נותרו מחוץ לסגל. התמיהה הזו התחזקה לנוכח הביצועים ההגנתיים של הנבחרת. שני השחקנים הללו יכולים היו להוסיף רבות בפן ההגנתי והקשיחות הנדרשת.
גם החשיבה על העתיד הייתה צריך להבטיח לצ'אצ'אשווילי את מקומו בסגל, במיוחד לאור חוסר האמון המופגן של גודס בעידן זלמנסון.
דני ילד טוב. הנבחרת כשלה במשימה אולי הגדולה ביותר שלה הקיץ – לשלב את דני אבדיה בנבחרת. בניגוד לשמועות שצצו, מבחינה חברתית השחקנים הסתדרו היטב עם הטאלנט מוושינגטון וויזארדס. הבעיות היו בעיקר מקצועיות.
הצוות המקצועי ניסה לשחק בשתי שיטות, אחת ללא אבדיה שאמורה הייתה להמשיך את שיטת המשחק מהשנים האחרונות, ואחת איתו שאמורה הייתה להיות מבוססת על בידודים ויכולות אישיות. למרבה הצער שתי השיטות לא עבדו.
"זה קשה מאוד לשחקנים", הודו בצוות במהלך הטורניר. שני הניצחונות היחידים הגיעו כשאבדיה התעלה ללא כל קשר למשחק הקבוצתי. כשהוא לא התעלה הנבחרת נראתה רע והפסידה.
האחריות היא גם על כתפיו של הכישרון הצעיר שלא פיתח שפת גוף חיובית בטורניר והרבה לרטון ולהתעצבן על הפרקט, על הספסל וגם באימונים. השחקנים הוותיקים ניסו לעזור לו ולהוריד ממנו לחץ, אבל דווקא מהנהלת הנבחרת והצוות המקצועי שמחזיקים בניסיון רב כשחקנים וכמאמנים, היה מצופה שמישהו יזהה את הבעיה מבעוד מועד ויטפל בה עוד לפני הטורניר.
כשהכוכב הגדול לא משדר אנרגיות חיוביות, יכולה להיות לזה השפעה לא טובה על השאר, במיוחד ברגעים בהם כלום לא הולך. "אסור לשכוח שדני עדיין צעיר, צריך לעזור לו", אמרו בנבחרת. לצערנו זה לא קרה.
הסיטואציה היא אחרת לגמרי וגם מדובר בשחקן מנוסה יותר וכמובן בנבחרת בריאה ומגובשת יותר, אבל חווינו מקרוב את ההתנהלות של לאורי מרקאנן בפינלנד והחיוביות והאנרגיות שהוא השרה סביבו השפיעו לטובה על כל החברים שלצידו.
לאן נעלם הקהל. לפני למעלה משנה כאשר הנבחרת הוגרלה לבית בפראג חלמו באיגוד הכדורסל על כ-1,000 אוהדים שיגיעו מישראל. "פראג זה יעד אטרקטיבי, הישראלים אוהבים לטוס ולטייל וגם הנבחרת שלנו יכולה לעשות בטורניר משהו גדול", היו בטוחים באיגוד.
בפועל הגיעו כמה מאות בודדות והקהל הישראלי כמעט לא הורגש ביציעים. זהו כנראה שילוב של עבודת שיווק לא מספיק טובה. יותר מדי אנשים לא היו מודעים לחבילות שהוצאו ולטורניר שהתקיים, וייתכן שגם לירידה הגדולה ביכולת של הנבחרת מאז הקיץ שעבר יש חלק בחוסר ההתלהבות בציבור.
מה אנחנו שווים. כולם, כולל כותב שורות אלה, מדברים על הדור המוכשר של הכדורסל הישראלי, הרבה בזכות התוצאות הטובות של הנבחרות הצעירות בשנים האחרונות. הגיע הזמן לשאול האם אחרי שבחמישה מששת אליפויות אירופה האחרונות לא העפלנו לשמינית הגמר, ובמיוחד אחרי תצוגת הנפל הנוכחית אנחנו לא באמת שווים הרבה יותר מזה בגילי הבוגרים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו