"אבא, אני מכירה אותך דרך השירים שהשארת"

יום הזיכרון תשע"ח, וזו שנה ראשונה שבצורה רשמית היום הזה שייך גם לנו כמשפחה. הרבה שנים של המתנה וציפייה להכרה בך, ועכשיו אתה קצת בכותרות, אולי קצת בניגוד לאופי הצנוע והשקט שלך.

כמעט תשע שנים שאתה כבר לא אתנו, והזמן לא עושה את עבודתו. עם כל יום שעובר הקושי גדל, ועם כל יום שעובר אני מבינה יותר את ההחמצה, את הפספוס. אני מבינה כמה את חסר בדברים הקטנים והיומיומיים -בשיחות טלפון, בערבים בבית, וכמה אתה חסר בציוני הדרך החשובים שעברתי - כשסיימתי תיכון, כשהייתי בשרות הלאומי, כשהכרתי את עמר, כשהתחתנו... שנים שלא דיברתי עליך, שלא עסקתי בך. המחשבות להנכיח את האובדן שלך במציאות קשות מדאי.

אחרי שהלכת השארת לנו שירים שכתבת. דרך השירים אני מרגישה שאני מצליחה להכיר אותך יותר טוב, שאני מצילה לשיים את אובדנך. כתבת פעם כך:

בין השמים לאדמה

בערפל של מציאות מדומה,

בין סבך של עננים

ובין טיפות של ריגושים -

טיפות של אושר זולגות

ואני מלקט אחת לאחת

את הטיפות,

כל טיפה אוצר מאוצרות

מהרקיע השביעי דמעות זולגות

אוצרות השמים נפתחים

לזמן קצר, מוגבל, הם מטפטפים

מלאכים למעלה בוכים מאהבה

דמעותיהם רוויות רגש וחמלה

אספתי אל חיקי, אספתי וחלקתי

את הטיפות הספורות הענקתי

ואת השאר

האדמה אל תוכה אוספת

ופרחים צבעוניים במקומם נותנת

עם עלי כותרת מרהיבים ביופיים.

עונת האביב תחילת הקיץ פריחתם -

וזוגות אוהבים שבהם נתקלים ומריחים

אהבתם פורחת ועולה לשחקים

עדי גאלדור

בין שמים לאדמה

בערפל של מציאות מדומה,

לתת להעניק דמעות של מלאכים

לחלק טיפות אהבה לאלה שרוצים

לכל מי שליבו מאס בדרך המכאובים

לכל אשר חפץ באהבת חיים

ואני מביא באמתחתי מהלקט שנאסף

ורק רוצה להעניק לכל לב נכסף

באהבה לכולם אתן מהלב

לחמם כל לב שאוהב

השיר הזה שכתבת חקוק בסלע, ניצב כמצבה לאישיותך, לאדם שהיית. איזה לב מאיר ועצום היה לך, איזה רגישות לזולת, לאחר - לבריאה. ביום הזיכרון הזה, המילים שלך ממתיקות מעט את הזיכרונות ממך; המילים שלך כאן.

מתגעגעת אלייך, אבא

עדי

הכותבת היא בתו של ירון גיספאן, תושב עלי, שנרצח בשנת 2009 ורק לאחרונה הוכר כנפגע פעולות איבה