תראו, רעננה לא זרה לי. כאחת שגדלה באזור, בואו נגיד שקצת קשה לקרוא לה "עיר האורות", וההיצע הקולינרי שם מעט מוגבל. כילדה, כשהייתי צעירה ורעננה (סליחה, פעם אחרונה), אני זוכרת שאני וחברותיי תמיד חיפשנו איפה להשביע את הרעב וזה לא היה פשוט. ככל שהתבגרתי והבנתי שאני לא מוכנה להתפשר על מה שנכנס לי לפה, זה הפך אפילו ליותר קשה. אם הייתי חוזרת אחורה בזמן ו"עבריאני" היה קיים, כנראה שהוא היה הופך להיות מקום הבילוי האהוב עליי בדיוק בגלל זה.
נדמה כי הבעלים של המקום עשו הכל כדי להתאים עצמם לקצב המשתנה של העולם הקולינרי, רעננה או לא, עיבראני היא חלק מהמשחק ואין לה תכנונים להפסיד. מצאנו שם את כל הדברים ההכרחיים והנחוצים למסעדה איטלקית, החל מהעיצוב שכלל קיר בקבוקי יין מוקפד, דרך כלים צבעוניים שעושים שמח בלב וכמובן טאבון עצום בגודלו שעושה חשק לגור בו, ותוך כדי גם להכנס לאפליקציה של הסטודיו שאני מתאמנת בו ולקבוע אימון בהול למחר בבוקר. אז לוקיישן ואווירה מזמינה יש, עכשיו הגיע זמן האוכל.
בתפריט, שבהחלט אפשר לומר עליו שהוא איטלקי קלאסי (בהתחשב בעובדה שמדובר במסעדה כשרה חלבית כמובן), נמצא מגוון אופציות כמו פולנטה, בוראטה, טרטר דג או אנטיפסטי בראשונות. עיקריות מחולקות לפי קטגוריות של פיצות, פסטות או דגים, ודבר שנקרא "פיצה קומבינה" ונראה שבא לענות על ייסורי מצפון של הסועדים וכולל חצי פיצה עם סלט בצד.
לשולחן הגיעו פולנטה, אנטיפסטי, בוראטה, פסטה פפה ורדה וסלט דונה לאיזון הפחמימות. עוד לפני שטועמים, שולחן שהוא חגיגה לעיניים כמו במקרה שלנו, לרוב לא מאכזב גם בטעמים. כל המנות היו צבעוניות, גדולות, עם חומרי גלם טריים שגרמו לי להרגיש שהטבח חשב אישית על כל סועד וסועדת שהגיעו למסעדה.
כיום כבר די קשה לרגש עם עוד מנת פולנטה גנרית שרואים בתפריט, אבל כשהיא עשויה טוב גם אי אפשר להתווכח עם הצלחת הריקה שנשארת בשולחן. המנה הגיעה מלווה בראגו פטריות, אספרגוס, שמן כמהין וגרידת פרמז'ן שסגרה כל ביס באופן מושלם.
לצידה בשולחן ישבה לה מנת הבוראטה שהגיעה על גספצ'ו שרי אדום (או בקיצור מרק עגבניות קר) עם שלושה סוגי עגבניות שרי, פסטו ופוקצ'ינה מהטאבון. מרבית המנות, אגב, מגיעות עם אותה פוקצ'ינה פריכה ונהדרת שבעיניי רק מוסיפה לתחושת הטריות של המקום. בוראטה, למי שלא מכיר, היא מעין ביצת הפתעה של קינדר. מבחוץ מעין גבינת מוצרלה קשה, ומבפנים נהר של גבינת שמנת איטלקית.
לרוב המנה הקלאסית מוגשת עם סלט עגבניות ובדיוק משום כך, טוויסט הגספצ'ו הפך את המנה למעניינת יותר ברגע. המכשול עם אותה גבינה מיוחדת הוא שהיא עלולה להיות מעט חסרת טעם ויש צורך בטעם חזק שישלים את המנה. אמנם הגספצ'ו נתן טוויסט מעניין למנה אך בעיניי היה צורך במעט יותר טעם ותיבול שיתן קיק וירים את המנה אף יותר.
נהיה בריאים לרגע ונדבר על הסלט, שהיה כוכב הארוחה מבחינתנו. סלט הדונה הגיע על בסיס חסות, סלקים, שרי, בצל, גבינת ברי עיזים צלויה ויוגורט עם סומק ובלווי ברוסקטינה, עוד סוג של לחם מבית היוצר של הטאבון. היינו כבר אחרי שלוש ראשונות ועדיין, מראה הסלט שהגיע לשולחן גרם לי להיות רעבה שוב. התיבול היה נהדר, הסלט היה עשיר בטעמים והגבינה הצלויה הייתה תוספת לגמרי במקום.
מילה קטנה על הפסטה פפה ורדה, פפרדלה עם רוטב מסקרפונה תרד ובזיליקום ועגבניות מיובשות. אמנם המנה לא הפילה אותי בטעם אבל הטריות וההרגשה של עבודת היד עשו את המנה למה שהיא. וזה גם משהו להתנחם איתו.
לצד כל התענוג הזה גם הזמנו, איך לא, אלכוהול לשולחן ובחנו את קוקטייל הWasted fragola על בסיס רום תותים וליצ'י שהיה מתוק במידה הנכונה ולא האפיל על הארוחה.
קינחנו עם הטרמיסו ועם פחזניית אגוזי הלוז שהגודל שלהם הספיק למשפחה מרובת ילדים. הטרמיסו לא היה מתוק מדי שלרוב זה מצוין בעיניי לסיום אבל גם לצידו הפחזנייה הייתה עם מפל שוקולד שנתן את המתיקות לכל דורש.
בכניסה לרעננה יש שלט גדול שעליו כתוב "פנינה בשרון", ואם צריך לסכם, אפשר לומר שתושבי אותה פנינה בשרון, והיישובים הסמוכים, באמת זכו בפנינה טעימה במיוחד. והכשרות? היא לגמרי בונוס.
״עיבריאני״
כתובת: אחוזה 71, רעננה
שעות פתיחה: א׳-ה׳: 12:00-23:00
שישי:08:00-13:00 שבת: שעה אחרי צאת השבת- 23:00
